"אושר" נפתח בסוג של הצהרת כוונות: תיאור קדמוני של צייד המנסה לצוד זאב. הצייד הוא נצר של משפחת ציידי זאבים, הזאב הוא נצר של חיות טרף. שני הצדדים יצאו להפוגה של שנים מפועלם, ועכשיו חזרו לסיבוב נוסף. התיאור של חיות טרף זוממות מול שדות חקלאיים קשה לקריאה בישראל בימים אלו, טריגרי. ומי שתיאורי הטרף יזכירו לו מציאות אנושית, הוא דווקא זה שצפוי להעריך את הספר הזה, שאחת הגיבורות שלו ביולוגית ואחד הגיבורים שלו פסיכיאטר, והוא גדוש הקבלות בין עולם בעלי החיים לעולם בני האדם.
אחרי תיאור־הטבע הראשוני והקצר מתחיל הסיפור המרכזי, המתרחש בלונדון ב־2014. גם כאן קשה לא לקרוא בעיניים מקומיות: אטילה, הצד הגברי ברומן, הוא מומחה לפוסט־טראומה באזורי לחימה. הצד הנשי הוא ג'ין, ביולוגית שחוקרת את חיי השועלים העירוניים. ג'ין היא אמריקאית שהגיעה ללונדון וחווה את העיר דרך מפת השועלים המנווטים בה. לצורך השלמת הכנסה היא בונה לאנשים גינות נוי ומאכל במגדלי מגורים. היא חיה בעיר של מעלה ובעיר של מטה, ובסופו של דבר מתנגשת, מילולית, עם החיים במסלול המרכזי, כשבריצה אחרי שועל על גשר ווטרלו היא נתקלת באטילה, פסיכיאטר יליד גאנה שהגיע ללונדון לכנס.
כל עיר היא כמה ערים שונות. ללכת באותה עיר עם עגלת תינוק, עם כלב קשור ברצועה או עם בן זוג, אלו שלוש ערים נפרדות, שמובילות לשבילים שונים, דגשים שונים ומפגשים שונים. המבט על עיר אורבנית כמו לונדון דרך תנועת השועלים הוא מקורי ויפה. בעלי החיים והטבע זוכים לאחרונה לעדנה ספרותית (שתי דוגמאות מייצגות הן "על עצמות המתים" של זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק, ו"החזאית" של תמר וייס גבאי אצלנו), כנראה בהשפעת משבר האקלים והמודעות הגוברת לאחריות האדם על העולם.
בין שתי ערים
ג'ין אוהבת להיות לבד. היא אוהבת לחיות חיים שלמים של התבוננות שקטה בעקבות בעלי חיים, ומוצאת בכך סיפוק. האהבה הזו מתנגשת לפעמים עם אהבות אחרות, והיא כבר שילמה עליה מחיר בעבר. זו תופעה נוספת שאפשר למצוא בספרים בעשורים האחרונים: אם במציאות תמיד היו לנו אנשים כמו אולב האוגה, המשורר שמצא סיפוק בחיים שלמים של התבוננות בטבע – בספרים, אנשים ובעיקר נשים תוארו לרוב כציפורים במסע חיזור. אולי לא מקרי שתשומת הלב לטבע הגיעה במקביל לתשומת הלב לאנשים שמוצאים את דרכם בעולם ביותר מדרך אחת. בשני המקרים זו הכרה במה שהיה כאן תמיד, אבל לא נתפס כמעניין כמו המסלול שנחשב מרכזי.
אטילה מסתובב בשכבה אחרת של לונדון. הוא אוהב את החיים. הוא מתרגש מאוכל טוב. כשהוא מגיע למסעדה הוא לא רק מתענג על האוכל, הוא גם מבקש שינגנו מוזיקה שהביא מהבית, כדי שחוויית החושים תהיה מושלמת. אטילה מחלק את חייו בין אזורי הלחימה לעיר, וכשהוא מגיע לעיר הוא מתכנן ליהנות מכל מה שיש לה להציע, תרבות ואוכל ושיטוטים בחוץ. לאטילה יש היסטוריה פרטית עם טרגדיות פרטיות, וגם זיכרונות לא פשוטים שצבר בעבודתו. הם משפיעים עליו ומגדירים אותו, אבל לא מונעים ממנו את חדוות המנה שהחליט כבר בבוקר שיזמין במסעדה בערב. זה, בקליפת אגוז, מה שאטילה חושב על העולם הנורא והנפלא.
גם אטילה וגם ג'ין נמצאים במצב אידיאלי להתאהבות: סיפוריהם הקודמים פונו באופן שנחשף בהדרגה ומאפשר להם להסתובב בלונדון. אין להם ילדים קטנים מדי או עבודה כובלת. הדבר היחיד שעלול היה להפריד ביניהם הוא שלכאורה אין ביניהם נקודת מפגש. לא רק שהם מסתובבים ברבדים שונים של העיר, אלו אנשים מסיפורים שונים: הוא מגאנה, היא אמריקאית. הוא עובד עם נפש האדם, היא עוקבת אחרי עקבות פיזיים של בעלי חיים. אבל האמת היא שיש להם מכנה משותף, שהוא ליבת הספר: שניהם מתבוננים בחיים מהצד, ומנסים לנווט באזורים שיש בהם אויבים ומלחמות. מי הרעים ומי הטובים? למי מותר לחסל את מי ובאיזו הצדקה?
אטילה מתבונן באזורי קרבות. הקרב שג'ין צופה בו ואף נגררת אליו, הוא מלחמת ההישרדות של השועלים, ויותר ספציפית – המלחמה שהכריזו אנשי העיר על השועלים. מאשימים אותם בהרס העיר, בתקיפת ילדים. בדברים שבאמת קורים, אבל השועלים אחראים לאחוז מאוד זניח מהם. ג'ין עומדת מול נטייה אנושית מוכרת: קל למצוא אשמים שמלחמה מולם לא גובה מחיר. קל להיות פוליטיקאי שמבטיח להילחם ברעים כלשהם שאינם בני אנוש, שמצד אחד גורמים נזק ומצד שני הם משפחה וחברים ויש להם כסף וזכות הצבעה. להגיד שצריך להרוג את כל השועלים זה רווח נקי, כולם רוצים להתאחד נגד אויב חסר מורכבות.
אטילה עומד מול נטייה אנושית בסיסית אחרת: אחרי שנים של מעבר בין אזורי מלחמה במקומות שונים על הגלובוס, הוא יודע שהכול תירוצים. אנשים תמיד ימצאו סיבה להילחם ולהרוג, פשוט כי חלקם לא שונים מזאבים בבסיס. יש להם צורך לטרוף, ותמיד יימצא מי שמרוויח מלהנהיג את הלהקה. התובנה הזו אינה סנסציונית במיוחד. היא כן שוברת לב בפשטותה.
ערכם של האנשים השקופים
אחרי המפגש הראשוני בין ג'ין לאטילה, שכבה נוספת של העיר נחשפת: ילד שהוא קרוב משפחה של אטילה נעלם, והשניים יוצאים לחפש אותו. צוות החיפוש מורכב ממה שפעם היה מקובל לכנות "האנשים השקופים": שומרי המלון, מנקי הרחובות, האיש הכסוף שמעלה מופע בפארק. החבורה שאנשים לא שמים לב אליה, היא זו שמחפשת את הילד שמנסה להיעלם. שילוב המידע שלהם על השבילים הנסתרים, עם היכולת של ג'ין לחזות צעדים של יצור חי במנוסה, יתגלו כבעלי ערך. סיפור המסע הזה הוא חלק מהמסע של אטילה וג'ין, שבסופו יצטרכו להחליט איך ממשיכים ממנו הלאה. כי בסופו של דבר, בניכוי שועלים וזיכרונות ממלחמות, מדובר ברומן קלאסי עם מבנה די בסיסי: פגישה מקרית על גשר. הסתבכות. התרה בסצנה קולנועית.
מהו האושר המובטח בכותרת הספר? אפשר היה לחשוב שהכוונה לשני אנשים שמצאו אושר אחד בזרועות השנייה אחרי תלאות החיים. זה לא הסיפור. הסיפור של האושר גם הוא סיפור על שכבות עולם שיש ביניהן זליגה. סיום הספר לא רק מסיים את סיפור ההתאהבות בין אטילה וג'ין, הוא גם מספק הסבר לכותרת שמתייחסת לאו דווקא למנוחה ולנחלה שג'ין ואטילה מוצאים, אלא לתובנה שאטילה – הרגיש ולמוד האובדנים ובעל התשוקה לעולם – מגיע אליה. האמירה שלו על אושר גם היא בסיסית, ובמקביל נצרכת מאוד: כמומחה לטראומה, אטילה לא מכחיש את ההשפעה הבלתי נמנעת של אירועים מטלטלים על חיינו. אבל גם אם טראומה בהכרח מובילה לשינוי, היא לא בהכרח מובילה לנזק. כל אירוע גדול הוא סוף והתחלה, והוא יכול לבשר על תחילת שגשוג ממש כמו שהוא יכול לבשר על תהומות. אולי צריך לעמוד על גשר ווטרלו כדי להאמין בזה. ואולי לא משנה אם מאמינים בזה או לא, כל עוד האפשרות עצמה קיימת.
זה ספר מהסוג הדשן והדורש מחויבות, לא כזה שאפשר לקרוא בין משימת חיים אחת לאחרת (המלצה על הדרך: למי שמחפש קריאה מחייבת פחות, "המושבעת הטובה" של גרהם מור הוא אינטליגנטי ומהנה). אבל מי שיש לו את הפנאי הנפשי והטכני ומוכן להתמסר, יקבל חוויה מתגמלת.
אושר
אמינטה פורנה
מאנגלית: דפנה רוזנלביט
ספריית רות, 2024, 361 עמ'
