משבר ההתבגרות הפרטי שלנו מגיע הרבה לפני שאנחנו נכנסים רשמית לקטגוריית "מתבגרים". כבר בשנות ילדותנו המוקדמות אנחנו מגלים ששני המטאורים שיודעים לאכול בעצמם, ללכת בעצמם ולשאת אותנו ממקום למקום בכוח הזרוע החסונה שלהם, הם בסך הכול בני אנוש. הרבה מהפעולות שהערצנו אצלם מתבררות מהר מאוד כבסיסיות למדי, כאלה שגם אנחנו מסוגלים לעשות עצמאית כבר כפעוטות. אם זה לא מספיק מטלטל, בחלוף השנים מתברר שהזוג המכונה אבא ואמא שוגה לא פעם בהתנהלותו מול אחרים ואפילו מולנו. לא כל ויכוח עם בעלי מקצוע מוכרע לטובתם, לא כל התפרצות כלפינו מוצדקת בהכרח. ואז, ברגע אחד שמסכם תהליך ארוך ושומט לסת, אנחנו מגלים ששני האישים הכבירים האלה טועים לפעמים. מה ששמעתם. תמונת המצב העגומה, שמתבהרת לנגד עינינו הנדהמות, מראה כי לא כל טענה שהעלו מולנו בימי חלדנו וחלדם היא בהכרח פנינת מחשבה מעוגנת בשורשי האמת; ומה אתם יודעים – חלק ניכר מהתגובות שלהם כלפינו ביטאו תנודות במצבי הרוח שלהם, לאו דווקא משנה חינוכית סדורה שצומחת מתוך איזה עולם ערכים. קשה לעכל, אבל הענקים שהביאו אותנו לעולם הם ישויות שבריריות ממש כמונו, נתונות לשינויים המתבקשים בקרב נבראים בשר ודם.
משהו מעין זה קרה לאזרחי ישראל בשמונת החודשים האחרונים, כשהתברר שצבא ההגנה לישראל – הצבא החזק הזה שלנו, מהטובים בצבאות העולם אם לא הטוב שבהם – לא בהכרח מסוגל להגן עלינו בכל מצב. הכוח העוצמתי הזה לא יודע לפתור את כל הבעיות ולתקן את כל הטעויות, בטח לא במהירות שציפינו ממנו. כוחו ועוצם ידו לא רעים בכלל, אבל לא תמיד מספיקים.
לאן נעלמה ההילה?
כמו במקרה ההורי גם במקרה הצה"לי, ההתפכחות לא הגיעה ביום אחד. משבר שבעה באוקטובר היה עצום, אבל בתחילה ייחסנו לגורם ההפתעה את מרבית ההצלחה של מרצחי חמאס. רק בחלוף הזמן נתנו את הדעת גם לחולשתנו שלנו. אכן, ישראל הצליחה להדוף משטחה את האויב למקום שממנו בא, והחלה להפגיז אותו מהאוויר ובהמשך גם לתקוף אותו קרקעית. ובכל זאת, חודשים ארוכים של לחימה בתוואי מנהרות מפתיע בגודלו, לצד השהות הממושכת של חטופים בידי אויבינו האכזריים, גורמים לנשימה להיעתק ומולידים סימני שאלה שהולכים ומעמיקים. לא כל מלחמה אורכת שישה ימים ולא כל מבצע הוא אנטבה, אבל בסתר ליבנו הדואב קיווינו שכך יהיה.
זה לא שחשבנו שצה"ל מושלם. מדי פעם אפילו זרקנו כינויי גנאי לעבר שורת הפיקוד במיל' שלו, ואפילו מתחנו ביקורת קשה על מי מבין לובשי המדים הנוכחיים. לצד זה, הקפדנו להתמסר באהבתנו לגוף המדינתי האחרון שעוד נותר איכשהו מחוץ למחנאות המקומית. את מרב הלהט הממלכתי השקענו בו, מתוך אמון כמעט עיוור ברמת התחכום שלו. תפרנו מעליו הילת חדשנות וטכנולוגיה נשגבה מבינתנו, כזו שעוד תראה־להם־מה־זה אם מישהו רק ינסה לפגוע בנו. ייחסנו לו תכונות וסגולות עוצמתיות כל כך, שביכולתן לאזן את המערכות האחרות ולכסות על טעויות אנוש של סרבול פוליטי תמידי. איכשהו נראה היה שלא משנה כיצד יסתיים משחק הכיסאות בכנסת ישראל, הצבא יהיה הגוף היציב שיציל אותנו מתוצאות ההחלטות השגויות של נבחרינו – נסיגות לא רצויות או היעדר הסכמי שלום אפקטיביים, כל אחד ונקודת מבטו.
אבל אז חומת מיליארדים תת־קרקעית ירדה לטמיון, וגדר תיל פרימיטיבית נפרצה בעזרת טרקטורים. זה עוד לא היה השיא, אבל זו הייתה נקודת מפנה כואבת, שהשרתה חוסר אונים גם על מי שבילה את שמיני עצרת הרחק מיישובי הנגב המערבי. עבור התושבים בעוטף, המשבר היה גדול פי כמה. שעות ארוכות הם עמדו לבדם מול האויב, ורבים מהם נטבחו ונחטפו, בלי שראו חייל צה"ל אחד מנסה להגן עליהם. זה לא שהילת הגבורה והעוצמה נעלמה, אלא שתחתיה הופיעו פנים אנושיות ופשוטות של לוחמים גיבורים. האדם שבטנק מנצח, והטנק המשוכלל נדרש לחתיכת אוברול כללי.
הדור האחראי
אפשר להתמוטט מהגילוי המרעיש הזה, להיגרר לייאוש חסר אחריות ותוחלת, ואפשר להתנהג כמתבקש ממתבגר אינטליגנטי ולהתחיל לגדול. כאבי הגדילה אולי יוצרים מצבי רוח לא מבוקרים, אבל הם גם מובילים בהכרח לנקודת התפנית שדורשת מהדור הבא להיות המבוגר האחראי. מחדלי אוקטובר, שוב אוקטובר, הם שבר שמסוגל לבנייה מחודשת ולפריחה. האתגרים נחשפו בפנינו בשיא כיעורם, בשיא כנותם. על אף המחיר הקשה, קיבלנו גם הצצה לקטסטרופה גדולה פי כמה שיכולה הייתה להתרחש, ועדיין יכולה לבוא עלינו מחזיתות שונות. כעת נבנית שעת הכושר של הדור הבא, זה שמתחלחל מההכרה בחולשת הדור הקודם, זה שמבין שעכשיו תורו, שזה עליו. עד לא מזמן שרנו לו "ילד של אבא", עכשיו הוא גם קולט מה זה אומר: כי זה הזמן שלו לזרוח, ולדעת ולגעת בהכול. לטרוף את העולם, לא לפחד ליפול. הכול מחכה רק לו, מזמין אותו ללכת בדרך משלו.
ועם כל אלה באה גם שעת החסד שלו מול הוריו: לשאת את הערכים שינק מהם, את החינוך העמוק מפה ואת הנימוסים וההליכות הבסיסיות משם. לתקן את הטעויות שלהם, דווקא על סמך החינוך שנתנו הם עצמם. לברור החוצה מה שצריך, להודות על השאר ולהמשיך הלאה. העתיד זה עכשיו, ולדור המפוכח יש מרב הכלים לנתח את הכשל, לקום ממנו ולהקים את כולנו. הוא כבר מכיר את זה היטב. הוא הרי זה שמתרגם לוותיקים שבינינו את העולם הטכנולוגי, מקצר להם את הדרך בלחיצה על הכפתורים הנכונים. הוא לימד אותם להפעיל את הטלפון החכם ואת המיקרו, עכשיו הוא צריך לטפל במאקרו, וללמד אותנו להתנהל מול עצמנו ומול אתגרי העולם. אנחנו מצידנו נעביר לו את ברכת הבנים ואת תוואי הדרך שעובר אצלנו מדור לדור, במילות תפילה ובמילות התקווה.
