הקיץ מתחיל רשמית ב־21 ביוני. אנחנו די קרובים אליו, אבל איכשהו אני מרגיש שישראל מתקררת. זאת לא עוד תיאוריית אקלים כמו זו שאמ"ן עסק בה בשנים האחרונות. זה יותר מצב נפשי: התקררנו.
השבוע ב"פטריוטים" התראיין איתי שאבי מקיבוץ בארי. לפני כל תוכנית אנחנו מקבלים כמה מילים על האורח שמגיע, ועליו נכתב בפשטות "ניצל מהטבח בבארי". שלוש מילים, חתיכת סיפור. כשהוא נכנס לאולפן בהפסקת הפרסומות הוא ניגש אליי וחיבק אותי. הוא אמר שהוא שומע בכל יום את תוכנית הרדיו של פתחי ושלי. חיבקתי אותו בחזרה ואמרתי לו תודה, ובלב חשבתי לעצמי שמוזר שהוא מגיע, שמונה חודשים אחרי הטבח. אנחנו כבר בראש של מלחמה, ורפיח, והאג, ובחירות עכשיו. איכשהו "ניצל מהטבח בבארי" נראה קצת ישן, מפעם. מהתאריך ההוא עם השבע והעשר.
ואז הוא התחיל לדבר. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל ניצולי הטבח מצמררים בדרכם שלהם. הוא התחיל לספר איך התעוררו הוא, אשתו והתאומים הקטנים, בני שלוש וחצי, לקול הרקטות והשיגורים. אחרי חצי שעה הם כבר שמעו דפיקות בדלת הבית וצרחות בערבית. אחרי ארבע שעות המחבלים נכנסו לבית והתחילו להילחם איתו על הידית. וכשהוא תפס את הידית, הוא חזר שוב ושוב בלחש: "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד".
המחבלים ניסו לשבור את הידית והצליחו, אבל לא הצליחו לפתוח את הדלת. אז הם הכניסו צמיג בוער לתעלת האוורור, והעשן החל להיכנס. איתי, שכבר הרגיש בגרון את הטעם המר של הפיח או המוות, אמר לאשתו שתרים ידיים כי הם נכנעים. הוא ניסה לפתוח את הדלת ולא הצליח – המחבלים או השמע ישראל מנעו מהם לצאת אל חטיפתם או מותם. וכששמעתי את הסיפור פתאום קלטתי שאני מדמיין את הסיפור בלי צבע. בשחור־לבן. סיפור מוורשה, לא מבארי.
אחרי שהבינו שאי אפשר לצאת מהדלת הם החליטו לצאת מהחלון, בידיעה שהם כנראה יוצאים אל מותם, כל אחד תפס ילד ובדרך נס הם יצאו מהחלון והסתתרו, ארבעתם, מתחת לעץ דקל גמדי אחד קטן. עשרות מחבלים ו"בלתי מעורבים" חלפו על פניהם בדרך אל הרצח או האונס הבא. ואני רק חשבתי לעצמי איך גורמים לתאומים בני שלוש וחצי לא להוציא הגה שעות על גבי שעות. עד כמה ילד צריך לפחד כדי להסכים לא לדבר.
בשלב מסוים אחד המחבלים כנראה קלט אותם, ואיתי והמשפחה פשוט קמו והתחילו לרוץ. בדרך נס הגיעו לאיזו חורשה והתחבאו בה מתחת לערימת גזם. רק בערב שמעו בפעם הראשונה את מה שכל יהודי בבארי רצה לשמוע הרבה קודם: חייל מדבר עברית. איתי מספר שהחלק הכי קשה באותו היום היה דווקא החילוץ, כשהחיילים הובילו אותם החוצה. בין המון "אנשים ישנים". בתור אבא אני מבין בדיוק למי הוא היה צריך לספר שהם ישנים.
חום המבול
בסוף הסיפור כל מה שרציתי לעשות היה לחבק אותו, אבל קצת התביישתי. הרגשתי כמו סטייק קר שנזרק לתוך מחבת לוהטת. רעש ה"תסססססס" פוצץ לי את האוזניים. לא היה אמור להיות שום רעש, אבל ככה זה כשמשהו קר פוגש משהו חם. ישראל מתקררת.
ישראל מתקררת כי אנשים מוכנים פתאום לקבל את האפשרות של הפסד, בזים למילה ניצחון ומציגים אותה כהבטחה ריקה ונטולת משמעות. התקררנו כי השבוע ממש, רגע לפני יום ירושלים, באוניברסיטה העברית סטודנטים ערבים ויהודים "טובים" צעקו עם דגלי פלסטין את המילים "ברוח ובדם נפדה את אל־אקצה", כאילו חיות האדם לא "פדו" את בארי ואת נחל־עוז ואת כפר־עזה בדם, באש ובהרבה רוח. האנשים שהביאו את הסופה הגדולה על יהודים כמו איתי קראו לה "מבול אל־אקצה".
ישראל מתקררת כי אנחנו אנשים שמתקדמים מהר. ככה זה בתרבות המערב, הכול מתעדכן, וכבר אין לנו בפיד סרטונים מהנובה או מכפר־עזה אלא סרטונים מנאומים במליאה ומכנס עורכי הדין באילת. ישראל מתקררת כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה אבל מתמסר לעיתים בקלות להבטחות על דרך קצרה. עסקה עכשיו, בחירות עכשיו, שלום עכשיו.
ישראל מתקררת כי קשה לזכור, כי זה דורש אוויר, כי זה הופך את הקפה של הבוקר למר ולא משנה כמה סוכר שמתם בו. ישראל מתקררת ושוכחת שאין לנו זכות להתקרר. מי שמתקרר קופא, ומי שקופא – קל הרבה יותר לנפץ אותו.
ישראל, תתחממי, כי כשאת מתקררת החום מגיע גם לבת־חפר, ובעוד שנייה הוא מרתיח את כפר־סבא ורעננה בואכה תל־אביב. הזכות להתקרר כי החום רחוק ממך לא קיימת במדינה שמקצה לקצה היא חמש שעות נסיעה.
מדברים הרבה על כישלון ההסברה שלנו בעולם. יש לי ויכוח גדול על היכולת של יהודי להסביר משהו למישהו שעמוק בפנים שונא אותו בעיקר כי הוא יהודי, אבל כישלון ההסברה האמיתי של ישראל הוא פנימה. אם שמונה חודשים אחרי אירוע שואתי כזה יש מישהו פה שלא מקבל התראה פעם ביום על זה שהוא רותח ושיעשה לעצמו ריסטרט אחרת בעוד שנייה הוא מפסיק לעבוד, משהו בהסברה דפוק פנימה.
אם זה אומר שאתם צריכים לראות סרטונים משבעה באוקטובר, תראו. אם זה אומר שאתם צריכים לפתוח את המגירה ההיא במוח עם הזוועות שסגרנו כי קשה, תפתחו. אם זה אומר שאנחנו צריכים לתת לאימה להיות נוכחת קצת יותר בחיים שלנו, בואו ניתן לה. כי יש מצב שכשנחליט שוב להתחמם, כבר נהיה קפואים מדי.
לסיום, ומתוך אהבה גדולה לאיתי שאבי, אמליץ לכם להיכנס ליוטיוב, ולהקדיש כמה דקות לשיר שכתב, "שש ושלושים". זאת דרך כואבת מאוד להתחיל להתחמם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
