אוי לא, מה עשיתי. מה חשבתי לעצמי כשטסתי אל האינסוף ומעבר לו, אי שם מעבר לימים הרבים, ימים שמלאים במים זורמים ובזמנים עמוסים ועמוקים מאוד. היכן שהכול שונה, שונה מכל מה שידעתי.
אוי לי. איך עכשיו, אחרי יותר משבוע של למידה אינטנסיבית, משמעותית, חווייתית, רגשית, אינטלקטואלית ומגוונת מאוד של מפגשים עם יהודי ניו־יורק, אצליח להטמיע הכול לבל יתבזבז המידע הרב ויאבד אי שם בין תאי המוח שלי.
איך אצליח, ולו במעט, להבין, לעבד, לשמר ולתווך את מלוא החוויה מזווית עיניי. איך אעשה זאת בלי שיסתכלו עליי כאן במבטים עקומים, המנסים לפענח אילו כדורים כדאי לרשום לי בבית המרקחת הקרוב במקרה הטוב, או באי הבנה מוחלטת ובניסיון לפענח על מה לעזאזל אני מדברת.
אחרי שבוע שבו העולם על המגוון היהודי העצום שיש בו הכה בפניי בחוזקה וגרם לכל רקמה ורקמה בעורי לתזוזה בלתי רגילה, איך אצליח להחזיר את הרקמות למקומן. איך אוכל להחזיר את עצמי לחיי כאילו דבר לא קרה. כאילו לא נפקחו לי העיניים והתחלתי לראות, ולו לרגע אחד, רובד נוסף של המציאות, שאינני בטוחה שהייתי רואה אלמלא המסע המרתק הזה.
איך, אחרי שבוע בארץ הענקים, שבה אפילו כוס הקפה (הדי דלוחה יש לציין) היא בגודל שידיי מתקשות לעטוף, מתקשות להכיל ולגמוע עד תום בלי שארגיש רוויה בטרם עת, איך אצליח לארגן מחדש את הכלי שאני, את המכל שלי שהיה רחב דיו ויש שיאמרו רחב מדי כבר קודם. איך אתאים אותו כעת לחיים על הארץ, בגודלה האמתי המונח, הנוח.
איך אחזור לשגרת חיי, לילדיי, לחברותיי ומשפחתי. לכביסות, לבישול ארוחות, לנסיעות האינסופיות לעיסוקיי שהיו ועודם חשובים ויקרים לי מאוד. איך אוכל לחזור לשגרה בלי שתוסח דעתי בזיכרון הרגעים המופלאים, המטלטלים, המזעזעים, חסרי ההגדרה אותם עברתי בשבוע משנה החיים הזה.
איך עשיתי לעצמי את זה. איך לא ידעתי לומר שאולי כבדה עליי האחריות הזו, האחריות להבין יותר את העולם. להבין שאולי אין באמת דרך להבין הכול, שאולי לא כדאי להבין מחשש לייאוש, למתן יתר תשומת לב לאדישות, להעלמות העין, לאוזלות היד ולחוסר בהפעלת המשאבים הדרושים לטיפול בסוגיה הזאת, הסוגיה היהודית הנצחית הגדולה, שהפכה בשבילי באחת לבור ללא תחתית. כאב פיזי קדום שלא ידעתי שקיים בי, שהתעורר לחיים ואין לו מזור או מרפא.
המלחמה שלהם
לא יספיקו לי המילים, וגם אילו הספיקו הן לא יעבירו את התחושות במפגש החפוז מאוד עם נשמות יהודיות אבודות בעולם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הן לא יספרו על הגרון החנוק מדמעות כשעיניי חוזות בצמא לאהבה, לשייכות, לפחד ללכת לאיבוד מרוב שפע ואינסוף הזדמנויות. הן לא יספרו על הבטן המתכווצת לנוכח הזעקה לעזרה של מי שכבר נמצאים שם, פועלים שם, חיים שם מסיבותיהם וחווים, מתחילת המלחמה, מלחמה שהסתברה כשלהם לא פחות מאשר שלנו, טלטלה שכמותה לא חוו מעולם. מלחמה שבזירה הזו נעדרנו כולנו והפקרנו אותם שיעמדו מולה בכוחות עצמם.
לא אצליח להסביר, בלי שאקבל בתמורה מבטים שיפוטיים, חוסר הבנה וביקורת, לגבי הבחירה היומיומית שלהם, יהודי התפוצות, ביהדותם. בחירה שבוררת את היהדות שלהם, מעדיפה אותה על פני מגוון בחירות אחרות עליהן הם מוותרים רק כדי להישאר יהודים. בחירה שהופכת את אורחות חייהם לשונים מהדרך שבה התרגלתי להאמין שכך ורק כך נכון לחיות. החל בבחירה לקנות מקום בבית הכנסת בסכומים המשתווים לפעמים לקניית נכס מניב בקריית־שמואל או בבאר־שבע, אך ורק כדי להשתייך, וכלה בחציבה עיקשת בסלע העוטף את הלב, כדי למצוא בו גרגר של ניצוץ יהודי שעוד לא כבה. כזה שיוכל לחזור ולבעור, לא משנה באיזו דרך, והדרכים בלתי נגמרות.
אני עומדת, יחד עם חבריי למסע, שכולנו הגדרנו כמשנה חיים, ומבקשת, למרות ההבנות הכואבות האלו, לתת לי זמן לארגן מחדש את עצמי בתוך המציאות המפוכחת. לאפשר לי, לצד השינוי המתחולל בי, גם מעט שכחה שתאפשר לי לחזור להיות מי ומה שהייתי קודם המסע. לבנות לי חדר המתנה, שיהיה מספיק אטרקטיבי ומושך כדי שכל החוויות הללו יסכימו להישאר שם ולשהות עוד רגע, עוד זמן, עד שאכניס אותם ואטפל בהן אחת אחת, בזמן המתאים, במינון הנכון וברגישות הנדרשת.
ויחד עם זאת אני מבקשת להבטיח, הבטחה עיקשת שאילו יכולתי הייתה הופכת לשבועה, שלא אתעלם מזה. שלא אאפשר לשבוע הזה להפוך לאפיזודה חולפת. ושאמצא את ייעודי וזהותי בתוכה כי חובה עליי, חובה, שהיא למען הילדים שלי לפני הכול, למען עתידם ועתיד עמי, חובה אותה אני לוקחת בשתי ידיים רועדות ומבוהלות, למען מצוות אהבת ישראל ולמען התורה והארץ.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
