האיום האיראני: אחרי מות ראיסי – מי יעלה לגדולה?

מותו של נשיא איראן אבראהים ראיסי מבשר על פריצתו של מאבק על תפקיד הנשיא, בין סיעות יריבות השולטות במוסדות המדינה; וככל שהמנהיג העליון עלי ח'אמנאי מזדקן והולך – הוא כבר בן 85 – המאבק רק צפוי לגבור. באופן מפתיע, מבט בפירנצה של המאה ה־15 יכול ללמד אותנו לא מעט על הפוליטיקה של איראן היום. בשני המקומות עלתה פוליטיקה סיעתית שהשחיתה את המדינה ואיימה על אופיה. כמו בפירנצה, גם באיראן רשתות פרטיות בכל מוסדות המדינה מקבלות החלטות בחדרים סגורים, ומותירות את המוסדות הרשמיים כחותמת גומי ותו לא. ובשני המקרים, סיעה אחת התחזקה והלכה במשך שנים – בפירנצה היא אף הצליחה ליטול את השלטון ולסלק את כל יריבותיה ממנו, באיראן התהליך הזה בעיצומו.

כשאני מדבר על סיעה, אני לא מדבר על קבוצת אנשים בבית המחוקקים. הסיעות של איראן ושל פירנצה הן התאגדויות פרטיות, שעוברות מעל מוסדות המדינה ודרכם. בסיעה יכולים להיות חברי פרלמנט, אנשי עסקים, פקידים בכירים ואנשי צבא, שקשורים ביניהם בקשרי משפחה, ידידות, עסקים או אידיאולוגיה, והסיעות נועדו לקדם את האינטרסים של חבריהן. הן מעין רשתות שמשתרעות ברחבי המדינה ופושות במוסדותיה, וכך יוצרות ערוצים עוקפים לערוצים הבירוקרטיים. החלטות ממשלתיות חשובות מתקבלות תחילה ברשתות הללו ורק אז עוברות למוסדות. חברי סיעה שזקוקים לפעולה ממשלתית, כמו הלוואה או היתר של פקיד זה או אחר, משתמשים בערוצים הללו.

בפירנצה עמדו במרכז הרשתות משפחות חזקות, כמו בית מדיצ׳י או בית פאצי. באיראן אלו פוליטיקאים חזקים, כמו המנהיג העליון ח׳אמנאי או הנשיאים לשעבר רוחאני וח׳אתמי. נאמני המשפחה בפירנצה ונאמני הפוליטיקאי באיראן קיבלו משרות, תקציבים ושליטה במשאבים, ובתמורה היו מחויבים לפטרון שלהם. קבוצת פוליטיקאים, בפירנצה ובאיראן, יכולה להתאגד סביב טיפול מסוים בבעיות חברתיות או כלכליות, או סביב גישה אידיאולוגית משותפת. הנשיא ראיסי, למשל, היה חבר ב"אגודת אנשי הדת הלוחמניים", סיעה פוליטית לא רשמית השייכת לאגף הרדיקלי במחנה השמרני.

היתרון של מבנה פוליטי מבוזר כזה הוא שקשה למוקד כוח יחיד להשתלט על המדינה כולה. זו אולי הסיבה לכך שהרפובליקה האסלאמית לא הפכה עד היום לדיקטטורה של איש אחד. אפילו המנהיג העליון ח׳אמנאי נאלץ להתחשב בדעותיהם של בני אליטות מתחרות, ולא אחת נתקל בקשיים כשניסה לקדם מדיניות. לדוגמה, ב־2006 נאלץ ח׳אמנאי לקרוא באופן פומבי לממשלה לקדם הפרטה, אך לא היה יכול לכפות עליה לעשות זאת.

החיסרון במבנה כזה הוא הקושי לקדם מדיניות. מוקדי כוח מתחרים יוצרים ריבוי שחקני וטו, שכל אחד מהם מסוגל לשבש מהלכים. אין ברירה אלא לגבש מדיניות על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר, או לשחד שחקני וטו כך שלא יפריעו. לכן המדיניות של איראן לא אחת סותרת את עצמה, אם היא בכלל קיימת. לדוגמה, בתקופת כהונתו של ראיסי סיעת הימין הקיצוני "החזית ליציבות המהפכה האסלאמית" פעלה לחבל במגעים לחידוש הסכם הגרעין, למרות הצורך הכלכלי של המדינה האיראנית בהסכם.

אבל לא לעולם חוסן. המבנה הסיעתי של פירנצה התנוון תחת הכוח הגובר של המדיצ׳י, עד שהם הפכו לשליטים היחידים של העיר ב־1530. הרשת של המדיצ׳י הייתה ייחודית בריכוזיותה, ונשלטה ביד רמה בידי המשפחה. סיעות מתחרות היו מורכבות בדרך כלל מכמה משפחות אצולה שחלקו את ההנהגה (הסיעה שבתוך הסיעה). אחרי התפוררות המערכת המבוזרת, המדיצ׳י ניסו למשך זמן מה להמשיך בהעמדת פנים של רפובליקה אוליגרכית, והותירו על כנם את המוסדות שרוקנו מתוכן, אך שתי מהפכות עממיות הכריחו אותם לוותר על העמדת הפנים ולהפוך באופן רשמי לנסיכי העיר.

היום איראן מביטה בהתעצמות משמרות המהפכה בפוליטיקה. המשמרות עדיין אינם הגמוניה פוליטית, אך הם בדרך לשם. המנהיג העליון ח׳אמנאי העצים את המשמרות כסיעה חדשה, חופשית ממנגנוני הפיקוח של המדינה האיראנית. כך המשמרות הגדילו את שליטתם בכלכלה ואת נוכחותם בפוליטיקה. אף שהם אינם סיעה אחידה אידיאולוגית, הם בהחלט מייצגים רשת רבת עוצמה במערכת האיראנית, שמאתגרת רשתות מתחרות של אנשי דת ואנשי עסקים. מה יקרה כשח׳אמנאי יסתלק מן הבמה?

הפירמידה האיראנית

איך נראתה המערכת הפוליטית בטהרן עד מות ראיסי?

עלי ח'אמנאי

שמרנים קיצונים

קיצונים במיוחד, משמרות המהפכה

אבראהים ראיסי

ניאו־שמרנים בפרלמנט

מוחמד קאליבאף יו"ר המג'לס

מתונים

שמרנים מתונים

עלי לאריג'אני

סיעת רוחאני

חסן רוחאני

רפורמיסטים

תומכי רפורמה, נגד שינוי משטר

בהזאד נבאווי

התייאשו מרפורמה, תומכי שינוי משטר

מיר חוסיין מוסאווי