ערפל הקרב ברפיח מתבהר פלאים בחדר השליטה המרכזי של חיל האוויר, אי־שם מתחת לפני הקרקע במרכז הארץ. לא רק סנדוויץ' או טלפון אסור להכניס אליו, אפילו בקבוק מים. כדי לשתות צריך לצאת החוצה, אך המראות והקולות בפנים מרווים צימאון מסוג אחר. זהו המקום שממנו נשקפת המלחמה בשלל זירותיה, הקרובות והרחוקות; ביום, בלילה ובעיקר מלמעלה.
נגיעה קלה במקלדת או במסך משתפת את יושבי המקום במה שרואים עכשיו עדשות הכטמ"ם, המטוס ואביזרים מעופפים או נייחים אחרים בכל זירות המערכה. עשרות קצינים, קצינות ונגדים יושבים על המקלדות, תזמורת פילהרמונית גדולה. כמעט כולם מילואימניקים. נעליהם אינן מכוסות אבק, כמו נעלי הלוחמים ברפיח, ובכל זאת הם נדבך מרכזי במכונת המלחמה. מכאן יצאה פקודת השיגור של החימושים שפגעו בתחילת השבוע בשני מבוקשי חמאס ותיקים, ולפי תועמלני חמאס גם בעשרות אזרחים. אחרי יומיים התברר שכנראה מדובר בשקר. האנשים המיומנים והזהירים בחדר השליטה עושים כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה ב"בלתי מעורבים", תוך הפעלת טכנולוגיה שמזכירה סרטי מדע בדיוני ואחרי התחשבות מרבית בכללי המשפט הבינלאומי. האג וכו'.
כן, המלחמה הזו מסובכת מאוד מאוד, בלשון המעטה, כבדת דמים וכבדת חודשים. צה"ל טרם החל לטפל בשתי חזיתות משניות ומטרידות שלה: תימן ועיראק. נמל אילת מושבת כבר חצי שנה בגלל החות'ים (אגב, גם נמל עקבה). עד אוקטובר עגנו אוניות רבות מול אזור המלונות, שלשום ספרתי רק אונייה וחצי מהחוף ועד האופק. שני כטב"מים מכיוון מזרח שלחו ביום ראשון למרחבים מוגנים את אורחי ועידת לשכת עורכי הדין ואת תושבי העיר.
לפי שעה מצבה טוב בהרבה בהשוואה לקריית־שמונה, שלומי, מטולה וכל יישובי גבול הצפון וקיבוציו. אחרי שצה"ל יטפל בחטיבה הסדירה האחרונה של חמאס ברפיח, תתרחב האפשרות שלו לצאת לתמרון קרקעי בלבנון. היא תלויה כמובן גם בנכונות של רבבות חיילי מילואים להתגייס שוב לתקופה ארוכה. עיני רבים מהם נשואות למה שיקרה בקרוב עם חוקי הגיוס בכנסת. הם מבינים שבכל מקרה החרדים לא ינהרו כבר הקיץ לבקו"ם, אבל חשוב להם לדעת שהפוליטיקאים הפסיקו לשתף פעולה עם תופעת ההשתמטות החרדית, ושהם פועלים כדי לשים לה קץ, לא כדי להמשיך אותה; לכל הפחות לנקוט נגדה עיצומים קשים.
מי שלא משרת בצבא, מי שמסוגל להתענג על לימוד תורה בעורף הבטוח כשאחרים נהרגים או נפצעים בחזית, לפחות שלא ייהנה עוד ממנעמי הפטור, ובלית ברירה יתגייס בהמשך. אולי זה יעזור לו להכיר בשלב מסוים בחומרת מעשיו, או ליתר דיוק – בחומרת חוסר מעשיו. ההשתמטות החרדית הפכה השנה מעניין מתסכל לסכנה קיומית, פיקוח נפש לאומי ממש. צה"ל זקוק נואשות למאגר כוח האדם של בני־ברק, ביתר־עילית, קריית־ספר, רכסים והכוללים בירושלים. בלעדי החרדים אי אפשר יהיה למלא את מקומם של הפצועים והחללים ולספק מענה ראוי למגוון המזימות שהאויב מכין לנו, מכין ללא הרף בין טולכרם לטהרן, ביירות ודרום תימן.
צה"ל, מותר להעריך, יגיע בנפש חפצה יותר למו"מ על התנאים שיאפשרו לחרדים לשרת. מו"מ רציני כזה עשוי להיפתח אחרי שנתניהו יבהיר לדרעי, לגפני ולגולדקנופף כי תם עידן הפטור הגורף. כלומר, אחרי שמספיק חברים בליכוד ובמפלגת הציונות הדתית יאותתו לנתניהו שבכל מה שקשור לחוקי הגיוס תם עידן המשמעת הקואליציונית. מאות אלפי לוחמים במילואים ובסדיר נושאים אליהם עיניים.
