בשעה שנתניהו התבוסס השבוע במי המדמנה שזימן לו תחקיר הגרדיאן, נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי נשם אוויר פסגות. ביום שלישי נחת א־סיסי בבייג'ינג, בהזמנתו של נשיא סין שי ג'ינפינג, לרגל פתיחת פורום המדינות הסינו־ערבי לשיתוף פעולה אזורי. יחד איתו נחתו בבייג'ינג גם שליט האמירויות השייח' מוחמד בן־זאיד, חאמד מלך בחריין, ונשיא תוניסיה קייס סעיד. הצמרת הזו תעטר בנוכחותה את פורום שרי החוץ של מדינות הליגה הערבית, שידונו בסוף השבוע הנוכחי בשורה ארוכה של נושאים לשיתוף פעולה אזורי עם הכלכלה הסינית.
הפורום הזה לא צמח אתמול. הוא פרי עבודה סבלנית בת עשרים שנה, של דיפלומטיה סינית שקטה ושמרנית. דיפלומטיה שבשנים האחרונות שינתה את פניה וצוברת תאוצה ככל שהמאבק בינה ובין ארה"ב על ההגמוניה הכלכלית העולמית הולך ומתחדד. סין תובעת כעת את מקומה בצמרת הבינלאומית גם כמתווכת, המפעילה כלים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים כדי להגן על אינטרסי הסחר הגלובליים שלה. וכעת זה מגיע בעוצמה הולכת וגוברת גם למזרח התיכון.
מבחינת בייג'ינג, המלחמה בין ישראל לחמאס רק מאיצה תהליכים המחייבים את חיזוק הנוכחות הסינית באזורנו. וכך, בשעה שישראל מדשדשת בעזה, בבייג'ינג מתכנס הפורום הסינו־ערבי כחלק מארסנל הכלים הסיני שמייצר קונטרה לחזון הנשיא ביידן. ומדינות ערב, גם אלו שמעוניינות בברית הגנה אסטרטגית עם ארה"ב מול האיום האיראני, אינן יושבות ומחכות לביידן אלא בודקות את האופציות שלהן להשתלבות במרחב מתוך שיתוף פעולה עם הענק הסיני.
ואולם עבור המצרים מדובר בהרבה יותר מזה. בפועל, מצרים היא כבר שנים ארוכות שלוחה סינית מזרח־תיכונית. ואם לשפוט על פי התוכניות הסיניות, מצרים היא לא פחות ממקפצת ענק למזרח התיכון ומעבר לו. ולא מדובר בתוכניות לעתיד, אלא בחריש סיני עמוק שכבר מתרחש בשטח. סין היא חבל ההצלה שמאפשר לנשיא א־סיסי להיות פרעה המודרני, שבונה את ערי המסכנות של מצרים במסגרת יוזמת "החגורה והדרך" הסינית. מצרים היא מהמדינות הראשונות שנענו למיזם הסיני הגלובלי הזה. שיתוף הפעולה ביניהן בעשור האחרון כולל את בניית הבירה האדמיניסטרטיבית החדשה של מצרים, כריית הפרוזדור המקביל לתעלת סואץ, חשמול קווי הרכבת המצריים ובניית מפעלי ענק לייצור בטון.
אבל למרות הקשר הסיני ההדוק, נשיא מצרים נהנה מתור זהב דיפלומטי גם מול וושינגטון. חלפו־עברו הימים שבהם האמריקנים החרימו את א־סיסי לאחר שהפיל את שלטון האחים המוסלמים בראשות מוחמד מורסי. האמריקנים אומנם לא החלימו כליל מבאג התמיכה באסלאם הפוליטי שאפיין את עידן אובמה. הצרות של ביידן באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית מדגימות בעליל את מרחב ההשפעה האסלאמיסטי, שחודר כעת אל המיינסטרים האמריקני. אבל היחס אל א־סיסי השתנה מן הקצה אל הקצה.
בחודשים האחרונים קיבל א־סיסי מן האמריקנים בעיקר שבחים על חלקה של ארצו בתיווך בין ישראל לחמאס. גם כאשר קטאר נטלה לעצמה את תפקיד המובילה, המצרים חרקו שיניים והמשיכו למלא את תפקידם. שלא לדבר על התפקיד החיוני שקהיר ממלאת בהעברת עזרה הומניטרית לעזתים דרך מעבר רפיח. בשבועיים האחרונים המצב הפך מורכב עוד הרבה יותר, בגלל המבצע הישראלי ברפיח. תפיסת המעבר על ידי ישראל הייתה קצת יותר ממה שבארמון בקהיר היו מוכנים לספוג, והקשיחה את העמדות המצריות. מבחינת א־סיסי, ישראל פגעה בריבונות המצרית, וכל עוד המעבר נמצא תחת שליטה ישראלית, הוא יישאר כנראה סגור. אבל א־סיסי יודע לנהל את עלבונותיו היטב. וכאשר ביום שישי שעבר הוא קיבל שיחת טלפון מהנשיא ביידן, הוא התרצה והסכים זמנית להעברת טונות של עזרה הומניטרית דרך כרם־שלום, במקום לפתוח את מעבר רפיח. השבוע אף ביקרה בקהיר משלחת של סנטורים אמריקנים.
בשורה התחתונה, א־סיסי מוצא את עצמו מחוזר הן על ידי האמריקנים הן על ידי הסינים. מבחינה זו הוא בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם. לכך מצטרפים מהלכים נוספים של א־סיסי בחודשים האחרונים, בהם אביב מחודש ביחסים עם טורקיה, הכוללים רכיב של רכש ביטחוני מצרי, בעיקר רחפנים זולים. ובשבוע שעבר הפתעה נוספת: אחרי שנים של נתק ביחסים עם איראן החליט א־סיסי לשגר את שר החוץ המצרי להלווייתו של נשיא איראן ראיסי.
כל זה מתנקז לשיא נוסף השבוע, בדמות מפגש פסגה בין א־סיסי לשי ג'ינפינג, מפגש שאי אפשר לזלזל בחשיבותו. בריאיון שפורסם לאחרונה ב"צ'יינה דיילי", תיאר שגריר סין בקהיר את העשור האחרון כ"תור הזהב ביחסים בין המדינות", ומבחינת הסינים זהו רק מבוא לזינוק נוסף בעשור הבא. אם לדבר במספרים, על פי השגריר, "סין מנהלת 200 מגה־פרויקטים כלכליים עם מדינות הליגה הערבית, שיש להם השפעה כוללת על 2 מיליארד אנשים בסין ובמדינות ערב". עם הצטרפות מצרים, סעודיה ואיחוד־האמירויות למדינות BRICS, סין מנצחת על פרויקט עלייתו של גוש הדרום הגלובלי, אל מול היריבה האמריקנית ממערב. לכן, כאשר חושבים ברמת מיקרו על יחסי ישראל־מצרים ומעבר רפיח – נושאים גורליים מבחינה ישראלית – כדאי לזכור קנה־מידה נוסף שצריך לקחת בחשבון, והוא שלאורך זמן, מצרים היא החזית הקדמית והנושקת לישראל של העוצמה הסינית הגלובלית.
מאבק הגושים
צמיחתם של הגושים הגלובליים החדשים עומדת גם בבסיס אחת התיאוריות המובילות לגבי פרוץ המלחמה בעזה. על פי התיאוריה הזו, המלחמה בין ישראל לחמאס היא חלק מהמאבק הבין־גושי החדש, שבמסגרתו נועדה המלחמה לסכל את תהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, שהיה מזניק קדימה את חזון הנשיא ביידן להקמת פרוזדור כלכלי ענק שישתרע מהודו, דרך מדינות המפרץ בואכה ישראל, כל הדרך לאירופה. החזון הזה היה אמור לעצב את השלב הבא בתחרות בין ארה"ב לסין על ההגמוניה הכלכלית הגלובלית. זו גם אחת הסיבות המרכזיות שהאמריקנים, ולצידם גם מדינות אירופה ולא מעט ישראלים, מתקשים להבין את ההתעקשות של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לדחות את הדיון על היום שאחרי בעזה. דיון כזה הוא הפתח שיאפשר למדינות ערב המתונות להיות חלק מהפתרון שיחליף את שלטון חמאס בעזה, ויאפשר להתקדם לעבר חזונו של הנשיא ביידן.
ניצנים של החשיבה הנועזת הזו אפשר היה לראות בחודש שעבר, כאשר סין אירחה משלחות של פת"ח וחמאס לשיחות פיוס פנים־פלסטיניות. זאת על רקע הדיווחים שלפיהם ארה"ב שואפת להקים סוג של רשות פלסטינית מתוקנת, שיחד עם מדינות ערב המתונות תיקח את השלטון בעזה.
בניגוד לשנים קודמות, הפעם גם הסינים רוצים להיות חלק בלתי נפרד מהמו"מ עם הפלסטינים. אולי כי בחשיבת המאקרו שלהם, שיקום עזה, יקר ככל שיהיה, נושא בחובו רווחים פוליטיים וכלכליים אדירים. בחשיבה הסינית, לעזה יש פוטנציאל של גיים־צ'יינג'ר, והיא עשויה להפוך להונג־קונג של המזרח התיכון. ועם מצרים לצידה, יש לסין גם הכלים לנהל את הפרויקט הזה לאורך זמן, עם הסבלנות הנדרשת. הביטוי העכשווי של תהליכי הענק הללו הוא התייצבותה של סין לצד מצרים בדרישה מישראל להפסיק את פעילותה הצבאית ברפיח ולצאת ממעבר רפיח, והשמעת קול אחיד עם המדינות הערביות להפסקת המלחמה בעזה.
בישראל, מטבע הדברים, הפרספקטיבה שונה לחלוטין. החשיבה היא לגמרי עכשווית, מקומית וטקטית, בניגוד לחשיבה האסטרטגית הסינית. ישראל מתמקדת בחיוני ובמיידי, במה שנכון לעשות עכשיו. וזה, על פי גרסת הממשלה, כולל השתלטות על ציר פילדלפי והשמדת גדודי חמאס ברפיח, גם במחיר מתיחת היחסים עם קהיר. וזה אכן מותח את היחסים עם מצרים, אבל עד גבול מסוים. א־סיסי, כך נראה, אינו עומד לשבור את הכלים, למרות כל האיומים. גם התקרית שבה נהרג חייל מצרי בחילופי אש עם צה"ל גוועת בשקט, מבלי לייצר דרמה. גם בישראל מבינים שאין ברירה, מנמיכים פרופיל תקשורתי ונמנעים מלחשוף את מערך המנהרות מתחת לציר פילדלפי, פרסום שעלול להביך מאוד את א־סיסי מול הקהילה הבינלאומית בכלל והמדינות הערביות המתונות בפרט. מה גם שהסיפורים על סכומי העתק ששלשלו לכיסם מקורבים לצמרת, בכלל זה בניו של א־סיסי, בזכות כלכלת המנהרות, כבר עשו להם כנפיים.
כפי שהרחבנו כאן לפני שבועיים, הסיטואציה הזו יוצרת מתח מובנה בין מצבה הריאלי של מצרים והניסיונות הבלתי־נלאים של א־סיסי למנף את מעמדה, ובין התפיסה העצמית של המצרים כ"אום א־דוניה", אם העולם. אז כן, המצרים הפקירו את ציר פילדלפי לחמאס, כפי שפורסם, ובינתיים לא שילמו על כך מחיר. מאידך גיסא, ישראל פגעה לאורך שנים במעמדה של מצרים כשהעדיפה את מזוודות הכסף של חמאס, ובכך אולי נתנה אולי גם למצרים צידוק עצמי להתנהלותם. ומשפרצה המלחמה נפגע מעמדם של המצרים כמתווכים האולטימטיביים, לטובת התיווך הקטארי. ומרגע שצה"ל השתלט על מעבר רפיח, נפגעה היוקרה המצרית הנסמכת על מעמדה בתיווך בכלל ומול חמאס בפרט. העובדה שישראל מחזיקה במעבר רפיח היא עלבון למצרים, ופוגעת בהם ובדימוים העצמי. בתגובה הם לא מהססים להצטרף לחוד החנית הדיפלומטית נגד ישראל, כמו התביעה של דרום־אפריקה בהאג. אך מכיוון שמדובר בא־סיסי, החבל נמתח אך לא עד להתפקע. ובזמן שבישראל דוגרים לאין קץ על איך ייראה היום שאחרי, א־סיסי ממצב את עצמו בחזית המאבק הבין־גושי בין סין לארה"ב וקוטף על הדרך דיווידנדים אזוריים וגלובליים.
