הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. הקנאה, התאווה והכבוד מחסלים גם את הסיכוי להציל את הרבנות הראשית מעשור נוסף של ביזיון וקצף. אבל רבני המדון והמחלוקת, בעלי תריסין שלא רואים ממטר את האינטרס הלאומי ומושכים את הרבנות הראשית למבואות האפלים של שליטה חרדית צינית ומנותקת, לא היו מצליחים במזימתם אם ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית לא הייתה כה עלובה, חיוורת ואנמית.
נתחיל בדברים הפשוטים: הכוח של הציונות הדתית בעולמות המינויים לרבנים ודיינים מוגבל מאוד. הדרך היחידה למנות רב ראשי ציוני היא היצמדות להבנות שהושגו בין סמוטריץ' ודרעי ועוגנו בהסכמים הקואליציוניים. להסדר הזה יש תנאי בסיסי פשוט: מועמד ציוני־דתי אחד, שרבני הציונות הדתית תומכים בו בגלוי, במקביל להנפת דגל אדום שאמור להרתיע את בעלי הקנאה, התאווה והכבוד שאינם מסוגלים לקבל את הכרעת הרוב ומתעקשים לרוץ במקביל. החלופה, שבה כמו בעולם התוהו כל אחד מכריז "אנא אמלוך", נוסתה פעמיים בעבר והובילה לאותה תוצאה: הציונות הדתית מתפצלת והחרדים מנצלים את ההזדמנות למנות חדלי אישים.
המהלך התחיל ברגל ימין: ועדה רחבה ומגוונת של 40 רבנים מכל הקשת של הציונות הדתית התכנסה ובחרה ברב מאיר כהנא. האם הרב כהנא הוא המועמד הטוב ביותר האפשרי? אי לא יודע, אבל זה בכלל לא משנה. לא משנה גם אם הוא נבחר ברוב מובהק או ברוב דחוק. הדבר היחיד שמשנה הוא שהוא נבחר על פי כללי ההלכה של "אחרי רבים להטות", ואם למועמדים המאוכזבים הייתה הייתה טיפת יראת שמיים הם היו שמים את האגו שלהם בצד ודוחפים את הרב כהנא בכל הכוח. אבל לתבוע יראת שמיים מרבנים זו לפעמים דרישה מופרזת.
הראשונים שלא אהבו את התוצאות היו גורמים בסביבתו של ראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא, שרצה מאוד להתמנות למשרה שבה החזיק אביו. הגורמים הפעילו מאמצים אדירים בכמה ערוצים: מאמץ פוליטי לשנות את החוק שאיננו מאפשר בחירה ברב שחצה את גיל השיבה, אף שמדובר בחוק פרסונלי שבג"ץ היה פוסל כמעט בוודאות; פגישות עם רבנים חרדים בניסיון לשכנעם שלרב מאיר כהנא "אין סיכוי"; וכשכלו כל הקיצין – הרצת מקורבו הרב קלמן בר מנתניה.
השנִיים שלא אהבו את התוצאה היו גורמים בסביבתו של הרב מיכה הלוי מפתח־תקווה, המקורב לחוגי הר המור. הם ישבו עם קונגו על הראש של הוועדה והציפו אותה במכתבים, שהגיעו גם לח"מ, הכוללים טענות שונות ומשונות: שלהחלטה שלה אין תוקף הלכתי, שלרב מאיר כהנא "אין סיכוי", ועוד טענות שאת הלוגיקה שלהן קשה לפענח אפילו ברמת הבנת הנקרא. כזכור, הרב מיכה הלוי והרב אליעזר איגרא הופיעו בפני הוועדה, לא לפני שחתמו על מסמך שבו הצהירו והבטיחו שיקבלו את החלטתה ולא יגישו מועמדות אם היא לא תבחר בהם. איך אומרים, הבטיחו אבל לא הבטיחו לקיים. הרב הלוי פנה לרבנים דב ליאור ודוד חי הכהן, ואלה כתבו לו שהוא רשאי לרוץ עצמאית.
השלישי הוא הרב שמואל אליהו, שרץ פעמיים בעבר לתפקיד שמילא אביו, ולא רק נכשל אלא גם הכשיל דיל של הציונות הדתית וגרם לבחירת רבנים חרדים. הרב אליהו היה אחד מארבעים חברי הוועדה, וביום ההתכנסות שלה פשוט הבריז ולא הגיע. הוא לפחות לא הבטיח לא לרוץ.
כל זה לא היה משנה אם 40 הרבנים החברים בוועדה היו אוזרים אומץ ומוציאים מסר ברור בנוסח הבא: אנו, רבני הציונות הדתית, בחרנו ברב מאיר כהנא והוא המועמד היחיד והבלעדי שלנו לתפקיד הרב הראשי. כל מי שמתחרה בו עושה זאת על דעת עצמו, פוגע בחברה הישראלית, פוגע ברבנות הראשית, ואיננו ראוי להיות חלק משום פורום רבני המתיימר לדבר בשם הציבור הציוני בישראל. ככה פשוט.
סמוטריץ', שהרגיש שהאדמה רועדת, פנה לפני שבועיים לרב יעקב אריאל עם בקשה פשוטה: להחתים את חברי הוועדה על מסמך שבו הם מאשררים את ההחלטה שלהם ומביעים תמיכה אקטיבית ברב מאיר כהנא. במקום לעשות את הצעד הפשוט הזה, לשים פניו כחלמיש ולתת לסמוטריץ' את הגיבוי הרבני הציבורי למאמץ הפוליטי מול ש"ס, הרב יעקב אריאל פרסם מכתב התקפלות מפואר, רצוף פחד מגחלתן של הרבנים המפלגים, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף.
הרב אריאל מצהיר אומנם כי "מאז ועד עתה אין חזרה מהחלטה זו (לבחור ברב כהנא) שהתקבלה בוועדה המורחבת", אבל מבהיר מיד מה גורם לו לגלגל את תפוח האדמה הלוהט בחזרה לסמוטריץ'. "לצערנו הרב התפתחויות רבות אירעו בעיקר בתקופה האחרונה בנושא הבחירות לרבנות הראשית. חלק מוכר ומפורסם מהתפתחויות אלו הוא שמועמדים רבים נוספים, מהציבור הדתי וקרבתו, החלו לפעול בצורה רצינית שאינה נסתרת, ולעיתים עם פעילים רבים ומקצועיים, למען הצגת מועמדותם, בניגוד להחלטת הוועדה". ומכאן למסקנה: "לנוכח כל אלו נוצרה לדאבוננו מציאות של כרסום ופגיעה ביכולת הוועדה להצליח ולגרום לכך שבחירתה תייצר במרחב הציבורי שלנו מציאות של 'מועמד אחד מוסכם', על כל משמעויותיו".
בשורה התחתונה, שלושה־ארבעה רבנים שלא מקבלים עליהם את הכרעת ארבעים רבני הציונות הדתית (מה שלא מפריע להם לקרוא בשיעורים לציבור להקשיב ל"דעת תורה"), מהלכים אימים על הוועדה עד שזו איננה מסוגלת אפילו לעמוד ציבורית מאחורי ההחלטה שלה עצמה. במקום לפעול אקטיבית ולייצר מציאות של קונצנזוס מסביב למועמד אחד תוך יצירת דה־לגיטימציה למועמדים אחרים, היא אשררה בוקה ומבולקה, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.
אפשר להבין לליבו של הרב יעקב אריאל. הוא לא עשוי מהחומרים הנדרשים להנהגה ציבורית חזקה מהסוג שאפיין את הרב דרוקמן זצ"ל, שידע לכנס מנהיגי ציבור בביתו, להלום על השולחן, ולגרום להם לוותר על האגו וליישר קו לטובת האינטרס הציבורי. הרב אריאל חשב שתפקידו לכנס ועדה ולהחליט, ולא שיער שהוא יידרש גם לאכוף את ההחלטה. אבל הרב דרוקמן לא איתנו, ובמקום שאין אנשים נדרש ממנו להיות איש. בשורה התחתונה, הציונות הדתית היא שיקוף של המארה האוכלת בציבור הישראלי כולו: הקיטוב חוגג, הפלגנות מאכלת, והזנבות הקיצוניים מכשכשים בכלב.
לעניות דעתי, הפתרון לפלונטר שנוצר הוא התארגנות מהירה של כמה שיותר רבנים מהציונות הדתית שיעמדו מאחורי החלטת הוועדה – גם אם הם לא היו חברים בה או היו חברים בה והצביעו למועמד אחר – ויצאו בקריאה ברורה לסמוטריץ' לדחוף בכל הכוח את המועמד שנבחר ולהבהיר למקבלי ההחלטות בש"ס שהם ישלמו מחיר יקר על תמיכה במועמד אחר.
