יש לי רעיון לראש הממשלה נתניהו: קח אתה את המושכות ותנהל בעצמך את המו"מ על החזרת החטופים. אתה תישא ותיתן, אתה תשב מול ראש ממשלת קטאר, ראש ה־CIA וראשי המודיעין המצרי. אתה תנהיג ואתה תנווט. תנהל את העניינים ישירות ותביא תוצאות.
זו הדרך היחידה שעדיין נותרה. איך יודעים? פשוט מאוד, ראש הממשלה בעצמו העיד השבוע בכנסת על כשלי הפרוצדורה של המשא ומתן, כפי שהוא מתנהל כעת. "אני דוחה מכול וכול את השקר הנתעב כאילו אני לא נותן לצוות המו"מ את המנדט כשהוא מבקש ולא נענה לבקשות שלו. אז דעו לכם, מסוף דצמבר ועד עכשיו: ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי, קיבלתי חמש פניות של צוות המשא ומתן אליי להרחיב את המנדט ולהגמיש את התנאים, ואישרתי את כל הבקשות. נעניתי לכל ההצעות".
במילים אחרות: בחמשת החודשים האחרונים אנחנו לא מנהלים משא ומתן להחזרת החטופים, אלא משא ומתן ומשחק האשמות בינינו לבין עצמנו. שרים בקבינט וחברים בצוות המו"מ מאשימים את נתניהו שהוא מעכב את החזרת החטופים מסיבות פוליטיות, ואין שום סיכוי שיחזיר אותם בממשלה הנוכחית. נתניהו טוען שמדובר בשקרים והוא מעניק להם את כל החבל שצריך. הם נוסעים ובאים, ונוסעים וחוזרים ושום דבר לא קורה, חוץ מחילופי ההשמצות הללו. בינתיים החטופים שם, ומשפחותיהם כאן משתגעות מצער.
למה צריך בכלל את התיווך הזה? למה כולם צריכים לבקש כל הזמן מנדט ורעיונות מראש הממשלה? למה שראש הממשלה לא ייקח לעצמו את המנדט וייסע להביא את החטופים במקום להאשים את חברי צוות המשא ומתן שלו השכם והערב, שהם בכלל לא יודעים לנהל את העסק? זה יחסוך כל כך הרבה זמן, מאמצים, מריבות, הדלפות והכחשות. נתניהו הרי ניהל לבדו, לפי הפרסומים השבוע, את המו"מ לרכישת חיסוני הקורונה מחברת פייזר. הכוח בידיו, המשאבים בידיו, ולכן זה הצליח, גם אם לא תקין במאה אחוז. שילך ויביא כך את החטופים כפי שהביא את החיסונים.
כדי להביא את החטופים נתניהו צריך להסתכל על התמונה הכללית, ולהחליט אם הוא רוצה להפסיק את המלחמה. רק הוא מסוגל לקבל החלטה לא פופולרית בסדר גודל כזה
השבת החטופים היא הרי מטרת־על של המלחמה הזו. כדי להביא אותם נתניהו צריך להסתכל על התמונה הכללית, ולהחליט אם הוא רוצה להפסיק את המלחמה הזו. רק הוא מסוגל לקבל החלטה בסדר גודל כזה, שהיא לא ממש פופולרית בעת הזו. זה בדיוק מה שקורה כאן. יצאנו למלחמה המוצדקת הזו ולא ראינו את הפרספקטיבה הכללית, את מתחם המגבלות המצומצם של מדינה כמו ישראל ואת אפשרויות ההכרעה. לא הבנו לאן אנחנו הולכים, ומה אנחנו עושים, ולכן הגלגל העולמי מתהפך עלינו בעוצמה כמעט היסטורית.
ישראל לא יכולה לנהל מלחמה במשך חודשים ארוכים מדי או שנים. ידענו את זה היטב. מלחמות קשות ומסובכות הצליחו כי הן היו קצרות ויעילות. מלחמות ממושכות סיבכו אותנו בעומק שטחי האויב ויצאנו מהן בשן ועין אחרי שנים ארוכות. אני לא מדבר רק על לבנון, שגבתה מאיתנו מחיר כבד ומיותר. גם מלחמת ההתשה בתעלת סואץ נמשכה יותר משלוש שנים וגבתה מאות הרוגים ואלפי פצועים.
בעזה מתנהלת כיום מלחמת התשה והיא לא עומדת להסתיים כל כך מהר. יו"ר המל"ל צחי הנגבי אמר ביום רביעי כי הקרבות מול חמאס בעזה יימשכו לאורך כל שנת 2024, והנה אנחנו כבר מתקרבים למשך התקופה שבה התנהלה מלחמת העצמאות, שהחלה בסוף 1947. צריך רק לתאר מה היה קורה אילו ניצלנו את הקרדיט הבינלאומי האדיר שהיה לנו אחרי הטבח שעשו בנו אלפי מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר. להיזכר ברכבת האווירית של המנהיגים החשובים מכל העולם שביקרו כאן ונתנו לנו את הגב והתמיכה לכל תגובה מהירה. להיזכר בחיבוק של הנשיא ביידן לנתניהו בשדה התעופה והאיומים ששיגר אז לשכנינו, לפני שהכול התהפך עלינו.
אנחנו היינו אז הצד המותקף בברוטליות והעולם הבין את זה. לא ניצלנו את ההזדמנות. מה היה צריך לעשות? להגביל את הצבא לתגובה עוצמתית וקצרה בזמן. לעשות את המקסימום בחודש וחצי וזהו. לא ניצחון מוחלט שאי אפשר להשיג אותו גם היום, אלא ניצחון במגבלות הזמן והאפשרויות שעומדות לרשותנו. הכוח הצבאי שלנו עצום והמכה שצה"ל היה יכול להנחית על חמאס במהלך החודש הראשון הייתה יכולה להיות חסרת תקדים, ביבשה, בים, וגם מהאוויר, ויכולנו עוד לקבל לגיטימציה והבנה בינלאומית אחרי מראות הטבח הנוראיים בעוטף עזה.
גם עכשיו אנחנו רואים רק את התמונה המצומצמת. הולכים עם הראש בקיר. את המלחמה הזו, שהרבה אנשים לא מבינים את המהלכים המשונים שלה, היה צריך לסיים מזמן, אבל אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי ניצחון מוחלט דמיוני במחיר עצום שאנחנו משלמים מדי יום. נתניהו, שמתלונן על צוות המשא ומתן שלו, צריך לפתוח עכשיו את העיניים ולהסתכל מסביב, הרחק מעבר לאופק של השותפים הקואליציוניים שלו. על הכף מונחת עסקה לשחרור החטופים תמורת סיום המלחמה, אחריה צפויה הסדרה בעזה וגם בצפון והחזרת העקורים לבתיהם. הבונוס הוא נורמליזציה עם סעודיה וציר שיכול לקום מול איראן.
האלטרנטיבה היא קטסטרופה: המשך המלחמה על כל הטרגדיות שבה, אסונות הומניטריים בלתי נמנעים שמקימים עלינו את העולם, סיכון בסיום הווטו האמריקני באו"ם, הכרה עולמית גורפת במדינה פלסטינית, מכות שנחטוף בבית הדין בהאג וכמובן המשך המלחמה המדשדשת הזו בלי פתרון לבעיית החטופים, ואז גם צלקת לאומית שתלווה אותנו עשרות שנים. צריך לזכור תמיד כי שחרור החטופים הוא אחת ממטרות המלחמה המוצהרות. ולא דיברנו על המחיר הכלכלי והמורלי הנורא, הקרע בעם וההידרדרות הנפשית והחברתית בקרב רבים.
כולם שואלים מה יהיה בעזה ביום שאחרי המלחמה. צריך לשאול מה יהיה בעוטף עזה ביום שאחרי המלחמה. את השנים שבהן העזתים יתחרבשו בהריסות שלהם צריך לנצל כדי לבנות כאן קו גבול אמיתי ולא בדיחה, לשמור עליו ולהגיב בעוצמה על כל פרובוקציה, גם ברצועה וגם על קו התפר ביהודה ושומרון. מעזה צריך להתנתק לגמרי אחרי המלחמה. להתייחס אליה כמו אל מדינת אויב. לא קשר כלכלי ולא מדיני ולא מיליוני דולרים שנזרים לה. המדינות התורמות יתעסקו בזה, ואנחנו נמשיך לשקם ולבנות את עצמנו מחדש, כי אין לנו ברירה.
