אדם חכם ובקי ברזי הפוליטיקה הישראלית בכלל, וזו הציונית־דתית בפרט, אמר פעם שבהתייחסותה לזירה הציבורית לוקה הציונות הדתית בשני תסמינים סותרים לכאורה: שיגעון גדלות ותסביך נחיתות. היא מייחסת לעצמה כוח, תרומה והשפעה גדולים מאלה שיש לה במציאות, ובה־בשעה חשה שאיננה מקבלת ביטוי מספיק בהנהגה, ששאיפותיה אינן מיושמות, שבניה אינם מקודמים, וכן הלאה. תחושה דומה הרגשתי בעת קריאת מאמרו של אביחי צור, ואני מבקש להגיב על טיעוניו:
1. צור צודק כשהוא דוחה את ההבחנה שלפיה בוויכוח סביב הרפורמה המשפטית הימין אוחז בעמדה של חירות מהותנית, ואילו השמאל רואה את החירות כהסרת כל מגבלה. למעשה, העמדות שהוצגו בדיון הציבורי הזה הן הפוכות. מצדדי הרפורמה טענו שהם תומכים בשלטון הרוב ללא הגבלה, ואילו מתנגדיה טענו שישנם זכויות ועקרונות שאפילו הרוב אינו יכול לבטל. עם זאת, קשה לטעון שלעמדות הללו יש קשר עקרוני ומהותי דווקא לעמדות ימין או שמאל (ואם יש, הוא כנראה הפוך). בעבר הלא מאוד רחוק היה זה הימין הישראלי שתמך בתוקף בחקיקת חוקה למדינת ישראל וב"עליונות המשפט", כפי שחזר והדגיש מנחם בגין, ואילו השמאל ניסה להתנגד להטלת הרסן על השלטון. בסופו של דבר, אגב, חוקי היסוד המשמעותיים בהקשרים אלה, כמו כבוד האדם וחירותו, עברו בהובלת ובזמן שלטון ימין. צור גם צודק בכך שהמחנה המתנגד לרפורמה תולה את יהבו בבית המשפט דווקא כשהוא מוצא את עצמו באופוזיציה, אבל זה בדיוק העניין: קבוצת המיעוט הפוליטי, מימין או משמאל, תרצה להגן על עצמה מפני עריצות הרוב ותפנה אל בית המשפט, שזה, בין השאר, תפקידו. זה לא באג, זה פיצ'ר.
2. "שוויון", כמו זה שבשמו טענו מתנגדי הרפורמה, הוא לא "אליל עכשווי שדוחק את רגלי החירות על כל צעד ושעל", אלא בסיס שבלעדיו אין דמוקרטיה ואין ליברליזם. הדמוקרטיה האתונאית המקורית העניקה את זכות הבחירה רק לזכרים שאינם עבדים, כלומר לחלק קטן בלבד מהעם. האם במונחי זמננו היינו מתייחסים לצורת שלטון כזו כדמוקרטיה? השוויון בפני החוק הוא הבסיס לדמוקרטיה. גם הליברליזם מקבל כהנחת מוצא את השוויון הבסיסי בין בני האדם; זה היה אחד מחידושיו הגדולים בעולם המעמדי שבתוכו הוא נולד. מהי משמעות החירות שהוא מציע אם היא לא חלה על כולם? אכן, ישנו ויכוח רב שנים בין ימין לשמאל בנוגע לשוויון כלכלי־חברתי ולהשפעותיו האפשריות על החירות, אבל לפחות עד לאחרונה, השוויון בפני החוק הוסכם על כל הצדדים. שוויון מוזכר בכל החוקות של מדינות המערב, וכמובן גם במגילת העצמאות בצורה נרחבת: "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין".
3. צור כותב ש"כאשר השמאל אוחז בשלטון הוא מקדם את המדיניות שלו ללא קונצנזוס, ללא כל היענות לדיאלוג עם החולקים עליו ובוודאי ללא כל קריאה פנימית לדיאלוג כזה – גם כשהוא פוגע באותן זכויות ליברליות של החולקים שלהן הוא מטיף". מהי הדוגמה שהוא מביא לכך? ההתנתקות. כיון שעברו מאז אי־אלו שנים, נראה שכדאי לרענן את הזיכרון ולציין שהשלטון בעת העברתה בכנסת ויישומה של תכנית ההתנתקות היה שלטון ימין בראשות הליכוד, ואילו מפלגות השמאל ישבו באותה תקופה באופוזיציה. לכן האשמתו של השמאל בדורסנותו של אריאל שרון מופרכת מיסודה.
צור מוסיף וקובע שכאשר השמאל באופוזיציה הוא "מתיר לעצמו לשרוף את האסמים, לאיים בסרבנות ולהבעיר את הרחובות". גם כאן כדאי להזכיר שבתקופות הקצרות יחסית שבהן היה הימין באופוזיציה בעשורים האחרונים, נרצח כאן ראש ממשלה על ידי איש ימין בתקופת אוסלו, ונרצחו גם ארבעה ערבים־ישראלים חפים מפשע על ידי עדן נתן־זאדה (שלאחר מכן נרצח בעצמו בידי המון זועם), וארבעה פועלים פלסטינים חפים מפשע על ידי אשר ויזגן – שניהם במטרה מוצהרת למנוע את ביצוע ההתנתקות. באותה תקופה מאות חיילים בסדיר ובקבע, לא רק במילואים, לא איימו בהפסקת התנדבות אלא חתמו על עצומות שבהן הצהירו שיסרבו פקודת פינוי. אף שככלל מרבית מחלקות הבני"ש שוחררו לפני הזמן או הורחקו מגוש קטיף, 63 חיילים וקצינים סירבו פקודה בפועל בשעת הפינוי.
יתרה מכך, ממש בימים אלה, שבהם שולטת בישראל ממשלת "ימין על מלא" ואין מפלגת ימין באופוזיציה, מנסים מאות פעילי ימין לשבש את מימוש החלטת הממשלה, חוסמים משאיות סיוע הומניטרי, רוגמים אותן באבנים ובמקרים מסוימים גם שורפים אותן ומכים את נהגיהן ואת החיילים שלעיתים נחלצים לעזרתם.
4. צור טוען שהקריאות לאחדות מגיעות בעיקר מאזורי הימין הדתי, ונענות בדחייה ובבוז מצד השמאל־מרכז. ראשית, הקביעה הזו נמהרת מדי. פעמיים היה זה אחד ממנהיגיו הפוליטיים של מחנה זה, בני גנץ, שבשעת מצוקה לאומית נחלץ והצטרף לממשלה כדי ליצור ממשלת אחדות אף שידע שייפגע מכך פוליטית, ואף לאחר שנבגד בידי זה שקפץ להצילו. כמו כן, במבט מהיר על שלל ארגוני האחדות, הטוב המשותף וכו', אפשר לראות שרבים ממייסדיהם וראשיהם מגיעים מאזורי השמאל־מרכז הקלאסיים ולא מהציונות הדתית. גם הכסף שמוזרם אליהם מגיע מתורמים ליברלים ולא מגופים שמרניים.
אך מעבר לכך, ברור שיש ממש בביקורת שאכן קיימת בחלקים מהשמאל כלפי קריאות לאחדות הכרוכות בצמצום הביקורת על ההנהגה ודלדול המחאה, ולפיכך משרתות את השלטון ומאפשרות לו לממש את מדיניותו החד־צדדית בקלות יתרה. איפה היו הקריאות לאחדות בזמן הממשלה הקודמת, כששר האוצר קרא לגרש את תומכיה מבתי הכנסת, וכשהדתיים שהיו חברים בה סבלו מהתנכלויות והצקות בלתי פוסקות (שבסופו של דבר השיגו את מטרתן)? האם השלטון הנוכחי בישראל עשה או עושה איזשהו צעד שיראה שהוא מעוניין באחדות? שהתקציבים שהוא מעביר מיועדים לכלל אזרחי ישראל, בשוויוניות ובהוגנות? שהוא מעוניין בפתרון אמת לבעיית הגיוס? שהוא לא בז לחלק משמעותי מאוד מאזרחי המדינה הזו?
צור שב ומזכיר את שיחות הגישור סביב הרפורמה המשפטית, אך אלה לא נולדו כמהלך של רצון טוב אלא רק לאחר לחץ כבד ביותר שהופעל על הממשלה, כולל שביתה כללית במשק, והופסקו כאשר הקואליציה לא הצליחה לכפות על חבריה לכבד את שהוסכם בבית הנשיא בנוגע לנציגיה בוועדה לבחירת שופטים.
5. הציונות הדתית אכן תורמת את חלקה מעל ומעבר בשירות הקרבי, בפיקוד ביחידות החי"ר וגם בשירות המדינה, בצורה מרשימה ביותר. אך בה בשעה, היא איננה חֶברה מקופחת שסובלת משוליות וניצול, אלא כזו שנהנית מפריווילגיות רחבות מאוד וממוטת השפעה דרמטית. בניגוד לנער חילוני, כל נער דתי שמעוניין בכך יכול לדחות את גיוסו כמה שירצה ולקבוע את אורך השירות הפעיל שלו. בניגוד לנערות החילוניות, בנות גילן הדתיות מקבלות פטור מגיוס ונהנות מפריווילגיה לבחור איך, איפה וכמה לשרת. חלקן (הקטן יחסית) לא משרתות כלל, ומתוך אלה שמשרתות בשירות הלאומי, הרוב משרתות שנה אחת בלבד.
על פי נתונים רשמיים של משרד החינוך, בשנת 2022 (ולפחות עשור אחורה) תלמידים דתיים בגיל תיכון קיבלו תקציב הגבוה בכ־25% מתלמידים חילונים. הם גם נהנו על פי חוק מאוטונומיה חינוכית ואידיאולוגית שתלמידים חילונים לא נהנו ממנה. בניגוד לגרעינים משימתיים חילוניים, חלק מהגרעינים התורניים מקבלים מהמדינה תקציב כפול, כגרעין משימתי ממשרד ההתיישבות וכמוסד תורני ממשרד החינוך. בחינת הארגונים השונים הנתמכים על ידי המִנהלות השונות ל"זהות יהודית", שתקציבן בשנים האחרונות עומד על מאות מיליוני שקלים, מראה שמרבית התקציבים מגיעים לארגונים דתיים, כמו עשרות המרכזים השונים לזהות יהודית, שפועלים כדי לחנך את הציבור החילוני ליהדות כפי שזו נתפסת באידיאולוגיה הדתית־לאומית העכשווית, ועוד.
מעבר לכל זה, התיאולוגיה והאידיאולוגיה השולטות כיום בשיח הציבורי והפוליטי בישראל הן באופן מובהק אלה של הציונות הדתית העכשווית, שמתיכה את הלאומיות והדת זו בזו. זוהי הצלחה מדהימה, שנובעת בין השאר מהמחויבות העמוקה להשתלב ולהשקיע בעמדות ההשפעה בצבא, בשירות המדינה ועוד. ברור שעמדת השפעה כזו ופריווילגיות שכאלה מביאות עימן גם ביקורת, זו דרכו של עולם.
6. בפניית פרסה חדה, צור מסיים את מאמרו בהצעה שאולי נגלה בסוף שהשמאל יתנתק מעם ישראל, "כצדוקים וכנוצרים, כקראים וכשבתאים", ומראה שהסובלנות שעליה כתב קודם (בשם הרב שג"ר, שנדמה לי שהיה מתפלץ מהדברים), והביטול החסידי שעליו הרחיב, הוא מס שפתיים. הוא כמובן אינו מעלה על דעתו שאולי ההינתקות היא שלו, ושאולי הסטייה החדה ממסורת ישראל סבא (אפילו זו של הציונות הדתית עד לפני שנים לא רבות), היא של המחנה שעליו הוא נמנה, ושאולי גם לו, לחבריו ולממשלה שבה בחרו יש חלק, ולו הקטן ביותר, בקרע הנורא שנפער כאן ובקטסטרופה של חיינו בתקופה האחרונה, שסופה טרם נראה באופק.
