לשחרר את הדת מכבלי הפוליטיקה

הציונות הדתית התאפיינה תמיד בשילוב נפיץ של הדתי והפוליטי – עוד מימי גוש אמונים וההיתר השנוי במחלוקת לבנות את בתי עפרה תוך חילול שבת. אולם נדמה שבשנים האחרונות, הפוליטי גובר על הדתי; הימין החילוני נתפס כשכן קרוב הרבה יותר מהשמאל הדתי, שנחשב כמי שחצה את הקווים. המיתוג של איחוד בן־גביר־סמוטריץ', מפלגה שסדר היום שלה הוא ימני במובהק ורק לאחר מכן דתי, כ"הציונות הדתית", מגלם סאבטקסט ברור; מי שמצביע למפלגה הוא "ציונות דתית", ומי שלא – נותר בחוץ.

מה שאצל סמוטריץ' הוא סאבטקסט, הופך לטקסט בפיהם של אחרים. שוכני האולפנים בערוץ 14, כולל אלו המתרברבים בחיי המין ההוללים שלהם, מכונים "יהודים טבעיים" (הרב אהרון אגל־טל, עולם קטן, 18.5.24); ניצחון הימין בבחירות הוא סימן לכך ש"עם ישראל חי" (הרב חגי לונדין, ערוץ 7, 02.11.22); ואילו השר עמיחי אליהו, עוד כשנשא בתואר "יו"ר איגוד רבני קהילות", תיאר כיצד "החבורה הטובה של רוני ססובר, ינון מגל, עירית לינור ודומיהם" היא הציונות האמונית, בעוד אלו שמצביעים למפלגה אחרת הם "פרוגרסיבים תושבי יו"ש שאיבדו את המיקוד".

כאשר זהו האקלים החברתי־פוליטי, דבריו של הרב שג"ר אודות הצורך בניתוק הדתי מהפוליטי נראים רלוונטיים מתמיד, אף שנכתבו לפני עשרים שנים ויותר. הרב שג"ר מבקש לכונן "ציוני־דתי פוסט־מודרני", אשר זהותו הקבוצתית היא מרובדת; הוא מסוגל להתנהל כאזרח "ישראלי" כחוויה שלמה, כזה שה"יהדות" שלו איננה דווקא הלכתית – ולהלך גם במרחב הדתי כחוויה שלמה, ולחיות עם שני הממדים בשלום אף שהם סותרים זה את זה. לדברים אלו ישנן משמעויות מרחיקות לכת, שכוללות גם ניתוק ההלכה מהחוק הישראלי. אף על פי כן הם אינם מהווים נסיגה להיגדים מעין "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך"; ה"ישראליות" שמציע הרב שג"ר כוללת בתוכה גם את הסיפור של מדינת ישראל כביתם של היהודים, אך ללא השאיפות הגאוליות שהגדרה זו כוללת; וה"יהדות" שהוא מציע אינה מתעלמת מארץ ישראל, אך היא עומדת "בזיקה לארץ אך לא למדינה".

תורת ישראל או תורת הימין

מאמרו של אביחי צור נועץ את עמדותיו בדברים אלו של הרב שג"ר. צור טוען כי בעוד שהמגזר הדתי־לאומי מציג שוב ושוב את הקריאה לאחדות, ה"שמאל" מסרב לאחדות שכזו. לאור זאת מציע צור לציבור הדתי־לאומי להתנתק מאשליית האחדות, להיות מגויס פחות להצלחת המדינה ("להפסיק להקריב את בנינו יתר על המידה") ולהתכנס לעמדה אנוכית יותר, ש"משמרת את הכוחות הפורצים בתוך הקהילה".

ואולם השימוש של צור בדבריו של הרב שג"ר הוא היפוך רוחם המקורית של הדברים, באופן שהוא לא פחות ממדהים. קריאתו המקורית של הרב שג"ר נועדה, כאמור, לגונן על הדתי מפני הפוליטי. באותה דרשה עצמה שמצטט צור מציע הרב שג"ר "לוותר על חלק מהאידיאה הציונית־דתית, אותו חלק של ראיית המדינה כראשית צמיחת גאולתנו, ולהסכים להגדרת המדינה כמדינת כל אזרחיה" (!), תוך צמצום ה"יהדות" שבה ל"בסיס צר ומוסכם" (זאת בריתי, עמ' 144). הזהות הדתית שהרב שג"ר מנסה להגן עליה היא הדתיות שאיננה נגועה בפוליטי, ושהמטרות שלה הן "שילוב תורה ותרבות ובניית יכולת לקיום יהודי ממשי אמוני ואותנטי בעולם פוסט־מודרני".

לעומת זאת, אף שצור מסיים את מאמרו ב"תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול" – ה"תורה" שהוא מבקש לשמר איננה תורת ישראל אלא תורת הימין; והציבור שהוא מנסה לבצר איננו זה של אלו ששומרים שבת, כי אם אלו שתומכים ברפורמה המשפטית. מאמרו משווה את ה"שמאל" למתייוונים ולצדוקים; אך כאשר הוא מאפיין את הציבור הדתי הוא מזכיר שלל מאפיינים חברתיים־פוליטיים (התיישבות, שירות בצבא, יחס לערבים) – ואף לא מאפיין דתי אחד.

בעוד שהרב שג"ר הציע לקהילה הדתית לעסוק בעניינים יהודיים דתיים בלבד, ולהניח לזהות הפוליטית להתקיים בנפרד ממנה, השימוש של צור בדבריו קורא ל"קהילה נבדלת" מסוג אחר לגמרי – כזו שבמרכזה העמדות הפוליטיות, לא הדתיות. מטרתה של הנבדלות, כדבריו, היא לגרום לכך ששאר החברה "לא תוכל עוד לדורסנו", וכך "נפסיק להיות משרתים־קורבנות" (לא פחות!). אולם מה המשמעות של קהילה אמונית "נבדלת", אם הזהות הנבדלת־כביכול איננה מוגבלת לעניינים דתיים, אלא מיוסדת גם, ואף בעיקר, על שאיפות פוליטיות? נדמה שמבעד למילים הגבוהות אפשר לקלף מדבריו טענה פשוטה ועממית בהרבה: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים ואנחנו לא צריכים להתחשב בו"; ובמילים עממיות אף יותר: "מי צריך אותם בכלל".

חלומות סותרים

שבעת החודשים האחרונים נעדרו לחלוטין ממאמרו של צור, ודומני שהם מראים את התמונה ההפוכה. הגורל המשותף של היהודים (והישראלים) שבארץ הזו לא בהק כך כבר שנים רבות. יהודים מימין ומשמאל התגייסו כדי לשמור על הבית הלאומי של העם היהודי, מבחירה אך גם מחוסר ברירה. אותו "שמאל" מושמץ מצביע בסקרים בהמוניו לפוליטיקאי אנמי וחסר‏ כישרון, שכל המצע שלו הוא הרצון לאחדות. אמירות על עקשנותו של השמאל לסרב לאחדות נראות תלושות מהמציאות.

חלקו של הימין הדתי במשבר הנוכחי איננו בלעדי, כמובן; שבירת הכלים משמאל בדמות סרבנות לשירות מילואים הפתיעה רבים. עם זאת, הוא אינו ניתן לצמצום. זוהי היתממות לדבר על "אצילותה" של הקואליציה שהואילה ברוב טובה להסכים להידבר עם "השמאל" אך נתקלה בחשדנות ובדחייה. בדומה, גם הצגת המגזר הימני־דתי כ"מגזר שכולם יודעים שייתן הכל וישלם הכל" (תוך טענה כי השמאל הוא שמשתמש בשיח פסיבי־אגרסיבי!) היא היגד סר טעם שמיותר להרחיב אודות הזילות שבו.

ההתכה המועצמת של הפוליטי אל הדתי היא שהביאה את הציונות הדתית לחילון מונחים יסודיים כמו "יהודי" ו"אמוני", שמוענקים בקלות לימנים מחללי שבת אך ניתנים לשמאל הדתי בקושי רב, אם בכלל. המאמר של צור הוא ביטוי מוקצן של התהליך הזה: אפילו הדברים הרדיקליים של הרב שג"ר, שכל מטרתם להגן על השפה הדתית מפני תרגום מחולן לשיח פוליטי, הופכים לקריאה פוליטית לביצור עמדות הימין.

לפני שנה, בחלוף שבעים וחמש שנות עצמאות, נדמה שגילינו כי חלומותיהם של בני הארץ הזו אינם חופפים ואף סותרים זה את זה. שנה של הפגנות, שיבושים ושיח קשה, הייתה התגלמותו של שבר שהפוטנציאל שלו קיים מזה זמן רב. הנהגה רקובה ובלתי קשובה, מימין ומשמאל, הוסיפה למעגל המדון. בחלוף שנה, הגיע יום עצמאות נוסף; כעת אנחנו נוכחים כי גורלותינו קשורים זה בזה.

נדמה כי האמת המרה היא שאף אחד מהחלומות על מדינת ישראל לא יוכל להתגשם במלואו במתכונת הנוכחית. לא החלום הסוציאליסטי של בן־גוריון, לא החלום על מדינה אירופית ליברלית על אדמת המזרח התיכון, וגם לא חלומה של "התורה הגואלת". אמונה עיוורת בכך שמדינת היהודים תוסיף להתקדם קמעה קמעה אל הגאולה השלמה איננה פריווילגיה תיאולוגית שמותר להניח. אם למדנו דבר אחד מאירועי שמחת תורה והבאים בעקבותיהם, הוא שאיש אינו ערב לכך שמדינת ישראל לא תתמוטט – מכיבוש צבאי, מחרם עולמי או מקריסה כלכלית.

דווקא באקלים כזה, קריאתו המקורית של הרב שג"ר היא הצעה שיש לשקול בכובד ראש. הניתוק שבין הדתי והפוליטי עשוי להביא מזור כפול: קהילה דתית מופנמת תוכל להפנות מאמצים כדי להגדיל תורה ולבנות תשתית רוחנית ותיאולוגית לעת הזו, מבלי הצורך התמידי להגיב מיד על המאורעות המתרחשים. מנגד, כינונה של זהות פוליטית נפרדת מהזהות הדתית תאפשר יצירה של מסגרת לאומית "ישראלית" רזה המגובה בשלטון קהילתי חזק, שתאפשר לקהילות השונות שבארץ להתקיים בשלום זו לצד זו, תוך שהן חולקות צבא, כלכלה, ולא פחות מכך – סיפור משותף; סיפור שהיהדות היא חלק מרכזי בתוכו, אך לא בִּלעדי.

מצפן משובש

בשנה שעברה ראיתי את בני המגזר שבו גדלתי עוסקים יום וליל בשאלת הרפורמה המשפטית בתור השאלה החשובה של הזמן. רבנים וראשי ישיבות טענו כי בשאלה האם הרפורמה תעבור או לא תלויה השאלה האם עם ישראל מקבל עול מלכות שמיים. הם תיארו את הרפורמה כשלב הבא בגאולה, זה שמובטח שיגיע כחלק מהשגחת ה' על הארץ. אוטובוסים על גבי אוטובוסים יצאו כדי להפגין בזכותה של הרפורמה ברחבי הארץ, גם כשהיה ברור שאין לה רוב.

במהלך השנה הזו הופתעתי מאוד מהשיוך החוזר ונשנה של הרפורמה המשפטית אל "הדתי". על פניו, הדיון על הרפורמה הינו דיון יבש וחילוני למדי במדעי המדינה. מההלכה, שלאורך שנות דור כמעט לא עסקה בשאלות מדיניות, אפשר בקושי רב להוציא אמירות קוהרנטיות על מדינה מודרנית – ודאי שלא אמירה ברורה אודות מקומה של מערכת משפט בתוכה. במחשבת רבותינו אפשר למצוא בסיס רחב הן לסמכות המלך העליונה והן לשמירה על זכויות הפרט. גם אם לסמכותו של בית המשפט היו השפעות חשובות על הציונות הדתית לאורך השנים, אלו השפעות פוליטיות ולא דתיות. ובכל זאת, הקשר הגורדי שבין הדתי והפוליטי שיבש את המצפן הדתי, החליף את סדרי העדיפויות והוביל לראיית הרפורמה כמעשה הדתי החשוב ביותר, לא פחות מ"גאולה", והקו המפריד בין מי שאנחנו ומי שמן העבר השני.

את הקשר הזה יש להתיר. החיבור שבין הדתי והפוליטי מאפשר אולי ראש חץ אידיאולוגי רב עוצמה, אך גם מוביל לחיים דתיים רדודים האזוקים בכבליו של הפוליטי. עם פרוץ המלחמה הפך הצורך בקונצנזוס משותף, גם אם רזה, ממשאלת לב לצורך קיומי קריטי. תפילתי ליום העצמאות הבא היא שנוכל לראות את הישראלים כאחים, גם אם לא כשותפים בעבודה הדתית, ולשחרר את חיינו הדתיים משלשלאותיו של הפוליטי, כך שישובו לגדול מבלי לדחוק את הישראלים האחרים אל מעבר לגדר.