בקוראי את מאמרו של דוקטור אביחי צור, חשתי כעין רוח מפעימה. סוף סוף מעלה מישהו, באופן עמוק וחכם, אמת שרבים חשים אך לא משכילים לבטא.
חלק ממנהיגי הציונות הדתית – הפוליטיים והרוחניים כאחד – מדברים רבות על היותנו חיבור וגשר בין החרדים לחילוניים. מתלווה לכך לעיתים תחושה שמא נובע הדבר מסוג של חולשה או רגשי נחיתות, מתוך רצון להראות לחרדים כי למדנים ותורניים אנו ולהוכיח לחילוניים כי משכילים ומערביים הננו.
בשנות קום המדינה חירפו נפשם למות רבים מתושבי הקיבוצים החילוניים. לדידם ברור היה שהם, עקב כך ואף בלי קשר לכך, מהווים חלק מרכזי בשדרת הנהגת המדינה. כיצד ייתכן שציבור כה איכותי, המשלב באופן נפלא קודש וחול, מדע ותורה, ומחרף נפשו בהמוניו בשדה הקרב, לא יתבע את חלקו בהנהגה כשווה בין שווים, באופן שאיננו מתנצל (עיינו ערך הרב הראשי, שייתכן שאף אותו נפסיד כעת)? האין מנהיגים בעלי שיעור קומה שייטלו את הכפפה לידיהם?
ברור הדבר כי יש לחולל זאת מתוך הקשבה, אמפתיה וענווה כלפי כל ציבור וכלפי כל אדם באופן פרטי, אך הגבול בין ענווה מוחלטת לרגשי נחיתות הוא דק ביותר, שכנראה רק מנהיגים בעלי שיעור קומה יבחינו בו לאשורו.
היה לנו מנהיג כזה, ולעניות דעתי ניתן לשאוב ממנו מודל עתידי. הרב אביחי רונצקי זצ"ל היה מלא בענווה ואמפתיה עמוקה. הדבר לא מנע ממנו להכיר בצדקת הדרך. בשקט ובענווה הוא החליף את היוצאים לפנסיה ברבנות הצבאית בְּרבנים בעלי עבר קרבי, שיֵצאו לפני המחנה ככהן משוח מלחמה. לא עוד רבנים המתייחסים לצבא כמשאב לקבלת משכורת, בלי אמונה בדגל הציוני. הוא הקים "בית יהודי" בהודו מתוך אמפתיה והקשבה, בלי כל תחושת עליונות אך מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך, השואפת להכיר לצעירים החילונים את יהדותם. הוא היה עז מלחמה בשדה הקרב, אך שוקד על התורה ועדין נפש מאין כמותו בשדה האזרחות.
מדוע זכה לכך הרב רונצקי? לצערי, התשובה לכך פשוטה: הוא חזר בתשובה ולא גדל בערוגותיה של הציונות הדתית. משום כך הוא לא חש למסור דין וחשבון בפני אף ציבור, כי אם לקוֹנו בלבד.
ברור הדבר כי גם כעת ישנם בציונות הדתית רבים וטובים המסוגלים לחולל את המהפך, אך דומני כי קומה נוספת בתקווה זו יש לתלות בחיילינו הצעירים, הסדירים והמילואימניקים, השבים כעת בהדרגה משדה הקרב, אשר חוו, מתוך הכרח נורא, חוויה משיחית־תנ"כית.
שמא הם ישכילו לגלם את דמותם של מתתיהו ודוד המלך (לא דוד המדומיין בנוסח העולם החרדי, הנשען ברובו על מדרשי חז"ל העמוקים לכשעצמם, אלא דוד המחרף נפשו למות ויודע בעדינותו לחבר פרקי תהלים)? שמא הם שיאירו את עולמנו במנהיגים מסוג "עדינו העצני" המודרני?
