תודתי לביני ברויאר על החיזוק והצגת דרכו של הרב רונצקי. אך עלי לדייק שהחולשה שהזכיר היא בעיניי סימפטום שצידו השני הוא כפיית המציאות לאור אידיאות, במקום הצמחתן מתוכה (כך שהן גם מרחיבות את מקורן האידיאי עצמו) – אידיאת האחדות והניצוצות הגוררת ריצוי ותרני, או אידיאות אחרות המקודמות במגזריות ומבלי שהציבור רוצה בהן ובמחירן. הענווה הנבדלת אינה ההיפוך המשלים של העוצמה – היא העוצמה עצמה: עמדה החיה חיי אמונתה בתוך עצמה, בטבעיות שאינה כפויה עליה ועל הזולת, ובביטחון עצמי (ובה') הפתוח לכל הטוב שמחוצה לה; הביטחון מוקרן ומוצע החוצה ויוצר אטרקטיביות לזולת, בתנאי שירצה בה; ומי שלא – לא, אך גם לו ברור באופן טבעי, ללא קריאות אזהרה ואגרופים קפוצים למלחמה וניצוח, מהי נקודת היסוד שעליו לכבד ועימה להתפשר ולחיות בשלום.
מה אנוכיות או גיוס מופחת להצלחת המדינה מצא בזה שחר אדלמן? והיכן מצא בדבריי את הזיהוי הוולגרי בין ימניות לדתיות, שגם אני סולד ממנו? וולגריות כזו מופיעה גם בשמאל, למשל, בהערצת המסורתיות לכתחילה, כאב־טיפוס לסובלנות, כשאינה אלא נגזרת בדיעבד של התמסרות לדבקות בקב"ה ובמצוותיו. או המקרה הבא: בשיחות עם שמאלני דתי בעניין הרפורמה, לא כדי לשכנעו בצדקתה, רק בלגיטימיות שלה ולהשקיט את התבהלה, הוא שלל את עצם הלגיטימיות של דיאלוג, והוסיף לדה־לגיטימציה המצויה של שאר אנשי שמאל ששוחחתי עימם (פשיזם, שחיתות וכד') קביעה דתית: תמיכה ברפורמה=גזענות=עבודה זרה, ולכן לא יצרפני למניין.
תדהמתו של אדלמן נובעת ממה שכלל אינו בדבריי, המופנים לקהילה שמאפייניה אכן פוליטיים; אך בהיותה דתית, ממילא משפיעה השקפתה הדתית על מאפייניה הפוליטיים. לעניות הבנתי, הרב שג"ר עוסק גם בהשקפתה הפוליטית של הקהילה הדתית הנבדלת (זאת בריתי, עמ' 156) ועל רקע הגירוש הפוליטי; אך גם לוּ טעיתי, דבריו, כמו דברי ר' פנחס מקוריץ, לא הובאו כדיון בעמדתם אלא כהשראה להצעתי שלי. ו"תורה המונחת בקרן זווית" היא מטאפורה שאינה ראויה לקטנוניות מילולית.
אפשרות הפרדת דת ממדינה – שאדלמן אולי החמיצה במאמרי כהגנה על הקהילה הפוליטית – שביסודה חוזה אזרחי, דורשת זהירות לאור מצבנו. במאמרי הצבעתי על ברית הימין עם העם, גם במחיר ויתור על עמדותיו; השמאל, שסולד מברית כזו, מייסד חברה על חוזה אזרחי – ומרגע שבעיניו הופר החוזה כי אינו מתאים לעמדותיו עלתה הדה־לגיטימציה, התפוררה הסולידריות ובאנו עד משבר ומלחמה, שבעצמה מחייבת התמסרות שמעבר לחוזה טכני (ולפיכך נמצא בשמאל קריאה להפסיד, והשוואה בין הימין הדתי לחמאס).
הפרדה כזו משמעה טכני, כגון הימנעות מחוקי זהות יהודית שאינם בקונצנזוס, או מימון מוסדות דת וכדומה; האם משמעה – כעולה מדברי אדלמן – גם מהותי, האוסר על הקהילה הדתית הנבדלת לדון בפוליטי במושגים דתיים, שיתורגמו לשפה תיאורטית עכשווית (כפי שהשתדלתי לעשות במאמרי) ולחיי המעשה? הניתן לגזור על תורת חיים ולומדיה שתיקה בנוגע לחיי המדינה, כפי שגזר דה־טוקוויל על הנצרות (שבה מלכתחילה יש הפרדה כזו)? האמנם יכול בג"ץ לחרוג מהדיון היבש במדעי המדינה, כהגדרת אדלמן, ולכפות את ערכיו "הליברליים"־הדתיים ללא סמכות – כפייה שלה בהכרח השלכות דתיות, אם לא הלכתיות אז תיאולוגיות, ולא רק פוליטיות – אך לתופסי התורה ייאסר לחוות דעתם על העניין מתוכה ולהסתפק בכשרות, שבת ונידה? לא כל חיבור בין הפוליטי לדתי הוא וולגרי.
אך וולגריזציה עולה מדברי אדלמן, שלמרות מאמציי להצדיק לעומק את טיעוניי, התעקש להפחיתם לשפה עממית, "מי צריך אתכם בכלל". צריך גם צריך, אך לא בכפייה ולא בריצוי מרחיק; ואם יש מי ששכח להיות יהודי, לא אני אקבע חלילה: מי שרוצה להפריד למדינות יהודה וישראל אולי מעיד על כך בעצמו. לא כל הצבעה על הקרבה היא התקרבנות פסיבית־אגרסיבית – שאותה ביקרתי בשמאל ובימין כאחד – אלא כשהיא דורשת פרס על קורבנותה, מה שלא עשיתי; להפך, הצעתי להתכנס.
הצבעה לגנץ, שהתנה את הצטרפותו לממשלה בהוצאת הציונות הדתית מקבינט המלחמה כדי להמשיך בקונספציה הקיימת, אינה משכנעת כביטוי לאחדות. לא לחמתי בעזה ולוואי שמשם תבוא גאולה, אך השבים מספרים ששם אין לדבר על המחלוקת, כפי שקורה במדינות לקראת מלחמת אזרחים. ואכן התנסותי בחודשי המלחמה לימדה שמדובר ב"יחד" הישרדותי (וחשוב) של עדר, לא באחדות, ושהדה־לגיטימציה התגברה: עמדתנו ביחס לעסקאות חטופים נתפסת כניכור, ריבוי דם בנינו נחשב כהקרבה למולך האדמה ובמקביל כהתנשאות המצפה לפרס, ועוד. מהדה־לגיטימציה באנו לתגובתו של אביעד הומינר־רוזנבלום.
הומינר החמיץ את נושא מאמרי, שלא כוון לפלפולי העבר על הרפורמה שהיו לזרא, ולפולמוס האשמה מול השמאל. אדרבה: טענתי בעיקר כלפי הימין הקופא באידיאולוגיית הניצוצות הנכפית על המציאות במגזריות מזה ובפטרנליזם מזה. אך עלי להודות להומינר שהדגים נאמנה כלפי מה אמורים דבריי: הדה־לגיטימציה כלפי הימין, והדתי בפרט, והשאלה אולי הדרך לאחדות כרוכה דווקא בהיבדלות מתוך ענווה וביטול, ללא כפיית המציאות והזולת, פוליטית או תיאולוגית, וללא ציפייה להשפעת־יתר או פריווילגיות, עד שהזולת ירצה בכך בכבוד.
כשהחשדנות היא המניע, כפי שהדגים הומינר בהצגת הדיאלוג ביחס לרפורמה ככיסוי לצמצום המחאה, מובן שטיעוניי לא ייבחנו לגופם אלא יוסטו ויזכו לדה־לגיטימציה: הומינר מחלק להצעתי סופרלטיבים פוסלים – מס שפתיים, פניית פרסה, פלצות של הרב שג"ר, סטייה ממסורת ישראל סבא (במה? שמא ערכי הליברליזם האוניברסליסטיים הם הם המסורת?), חוסר סובלנות (במה? בכך שלא אכפה אחרים האומרים במפורש שהם מתנתקים מהמסורת כהדתה, מהארץ כפֶטיש, מהעם כפשיסט, להיות אחים שלי?), מגלומניה ורגשי נחיתות (אף שהנתונים שבעצמו הביא מלמדים על השפעת יתר, ולאורם היעדר ייצוג ניצי בקבינט המלחמה ובמטכ"ל, שיקבע במשותף על מה יישפך דם בנינו, אינו רגש נחיתות אלא חוסר הגינות פשוט) וכמובן אשמה (שכלפיה אני משמש איש קש).
מול חשדנות ודה־לגיטימציה כאלו, לא משנה באיזו דרך יסביר עצמו איש ימין, חוזרת השאלה: האומנם הדרך לאחדות ולהעלאת הניצוצות הטמונים בשמאל (שיש שסברו שהצעתי להזניח, אף שכתבתי במפורש על הטוב המצוי בחוץ) תושג בכפיית המציאות תיאולוגית ובמעורבות־יתר פוליטית, שלא רק שמחיריהן כבדים אלא אינן משיגות את מטרתן – או שמא יש לקבל את הדין ולהשיגה בוויתור ובנבדלות, עד שיבחר בנו השמאל מרצונו או שינתק עצמו לגמרי? אם התשובה השנייה נכונה, לא רק מגבלת המקום אלא גם מהותה של קבלת הדין מחייבת הימנעות מפולמוס מפורט עם הומינר, עד שירצה לבוא וליטול בכבוד.
