בתחילת השבוע נערך בישראל מופע זיקוקי צביעות מרהיב במיוחד, מהמפעימים שנצפו בה בכל הזמנים: חלחלת התקשורת הממוסדת והאופוזיציה מסרטון ההמרדה של לוחם המילואים, רעול הפנים. הסרטון אכן פרוע ומופקר, חבל שהוא הופץ, אבל בכירי המתחלחלים הובילו פה אשתקד מרד כללי, עוצמתי פי כמה. אם מירי רגב תתקוף מחר את הפוליטיזציה בשירות הציבורי, ואם איתמר בן־גביר יוקיע מחרתיים נהגים שעוברים באור אדום, הם יגיעו רק למקום השני והשלישי באליפות הצביעות. המקום הראשון שמור למתחלחלי השבוע.
קארין אלהרר ויואב סגלוביץ', לדוגמה, חברי כנסת ביש עתיד, אולי המפלגה המזוהה ביותר עם המרד אשתקד. הם פנו ביום ראשון לפרקליט המדינה בדרישה לפתוח בחקירה "בהקדם" של משתפי הסרטון, יאיר נתניהו וינון מגל. אלהרר וסגלוביץ' הזכירו לעו"ד איסמן את סעיף 134(א) לחוק העונשין, הקובע כי אדם המפרסם או משעתק פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו עד חמש שנות מאסר.
לכאורה הם לא היו בארץ בקיץ שעבר, כשעיתונאי ישראל שיתפו בטירוף את עצומות המרי של בכירי מערך המילואים ביחידות המ"מ. הם לא צפו בריאיון עם הטייס שהכריז ש"אם יש רפורמה, אין תקיפה באיראן". גם לא שמעו את אהוד ברק מכריז בוועידת הארץ כי "חובת החיילים לסרב פקודה", ואת דן חלוץ מבטיח שלא יתייצב גם אם תפרוץ מלחמה. לא קראו רק לפני שבוע כותרת מאמר בהארץ על החובה לסרב לשרת בשטחים. אבל כלום לא הייתה זו גברת אלהרר עצמה שאיימה ביוני שעבר, על פני שער מוסף השבת של ידיעות אחרונות, ש"אם הממשלה תנסה להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, המדינה תרעד"? האם לא היה זה יאיר לפיד, יו"ר מפלגתה, אשר איים על נתניהו ערב השבעת הממשלה – איום שאכן התממש – ש"אם אתה חושב שמה שראית בימים האחרונים זו המרדה, עוד לא ראית כלום"? כמה צביעות יכול להכיל טופס תלונה בהול לפרקליט המדינה?
ובעצם, אולי זו לא צביעות. זה משהו עמוק יותר, מובנה, כשל בסיסי במנגנון השיפוט של ההוויה, אפס מודעות עצמית, פרודיה.
צביעות היא הרי מעשה של התחזות מוסרית: האדם הצבוע מתאים את סולם ערכיו לאילוצי השעה, אומר דברים והיפוכם על פי צרכיו הבוערים. הוא נשען על הזיכרון הקצר שלנו, ומניח שנשכח מה שאמר פעם בנסיבות דומות להפליא, כשהוא מילא תפקיד הפוך בוויכוח. פוזיציה בלע"ז. אבל הפוליטיקאים ובכירי התקשורת שהגיבו בחלחלה מוחצנת על הסרטון הנ"ל שכחו כנראה מה הם עצמם אמרו או לא אמרו לפני פחות משנה על הסרבנות בצד השני. יש להם יכולת הדחקה מוחלטת של חטאיהם, סלחנות פתולוגית למעלליהם שלהם. כשהם טוענים ש"זה לא אותו דבר", הם באמת מאמינים בכך. אחרת אי אפשר להסביר כיצד אפילו העיתונאי בן כספית גער במוצאי שבת במגל ובנתניהו הצעיר בטענה ש"כל מי שמפיץ קריאה להמרדה שותף לה, ככה פשוט".
כספית, האויב העיתונאי מספר אחת של נתניהו המבוגר, שיתף לאורך חודשים בחשבון הטוויטר שלו את עצומות "הפסקת ההתנדבות". הוא לא פרסם את העצומות לצורכי ביוש, הסתייגות או הוקעה, הוא פרסם אותן לצורך פרגון, כמי שמלקט בשקיקה פנינים יקרות. שוב ושוב ושוב. "אחים שלי" ו"תותחים", הוא החמיא לאחים לנשק, הארגון המרכזי שעומד מאחורי ההחתמה על הצהרות הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים.
"התסיסה בתוך חיל האוויר רבה", התלהב כספית לדוגמה ב־9 ביולי 23', ובישר לאומה כי "התסיסה קיימת גם בחילות רבים אחרים. אתמול פורסם מכתב של מאות לוחמי שייטת 13 במילואים. לוחמי המ"מ, הסייבר ההתקפי וחילות רבים נוספים בדרך. צה"ל ניצב בפני אתגר כמוהו לא ידע מימיו… בקרב שכבה רחבה באוכלוסייה כבר לא נראה סרבנות כלשהי. מבחינתם, זה כבר יהיה חוקי". אבל השבוע דרש כספית בטוויטר ש"החקירה בנושא הזה לא תטויח, לא תימרח ולא תישכח". יכול להיות שדווקא הוא שכח?
גם עמיתו, נדב איל, נחלץ לנזוף השבוע בינון מגל, ש"לא מבין (את ההבדל) בין קריאה להמרדה של הצבא הסדיר והמילואים ובין מתנדבים שאומרים שלא יבואו". איל עצמו לא מבין שאין הבדל. טייס מילואים אכן רשאי חוקית להפסיק את התנדבותו לשירות מילואים, אבל ברגע שהוא מטיף לאחרים לנהוג כמותו ומחתים עצומות המוניות, זו כבר לא הפסקת התנדבות, זו המרדה בנסיבות מחמירות. גם החוק די מפורש בנדון. הוא קובע ש"מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזוין, שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו מאסר חמש שנים". כל ארגוני הפסקת ההתנדבות בעידן קפלן 23' נכנסים תחת ההגדרה הזו, ודאי כל האישים שהטיפו לסרבנות בפנים גלויות, לא כמו המילואימניק שנעצר לחקירה יממה וחצי בלבד אחרי פרסום הסרטון. שלטון החוק, שכל הקיץ שעבר היה שקוע בתרדמת חורף עמוקה, התנהל פתאום כמו אריה ערני ורעב לנוכח זברה תועה. מותר לחשוד שהוא יחזור לנמנם אם תונח בפניו תלונה רשמית על המרדה נגד המנהיג הנבחר החדש של מפלגת העבודה, יאיר גולן, שנאום הטפה שלו לסרבנות נחשף שלשום בערוץ 14. זה לא אותו דבר, הוא בטח יגיד.
