יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

חגי סגל

העורך הראשי לשעבר של 'מקור ראשון', לשעבר עורך הביטאון 'נקודה' ומייסד מחלקת החדשות בערוץ 7, מחברם של שבעה ספרי דוקומנטריה וסאטירה, מגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, תושב עפרה

משהו מהותי השתנה: איבדנו את הסבלנות

מאז שנות השבעים, וכנראה עוד קצת קודם, השתבש בישראל דבר משמעותי: איבדנו את הסבלנות. קוצר רוח ממאיר הרס פה בהדרגה כמעט כל חלקה של אורך רוח

בכאן 11 משודרת עכשיו הסדרה "תמיד תהיה לנו מקסיקו", על הפעם האחרונה שבה נבחרת ישראל הייתה מיוצגת בגמר אליפות העולם בכדורגל, לפני כחמישה עשורים וחצי. אחד מיוצרי הסדרה התראיין ברדיו לפני שידור הפרק הראשון ובשלב מסוים נאנח ואמר בערגה שאלה היו ימים אחרים לגמרי. ישראל השתנתה בינתיים לחלוטין.

כמאזין שהפסיק להתעניין בכדורגל עוד בעומק המילניום הקודם, ובהנחה שגם הוא לא התכוון למצב הספורטיבי בארץ אלא לעניינים שמחוץ למגרש, ניסיתי לרדת לסוף דעתו: מה בעצם השתנה בין ישראל של 1970 לישראל 2024? מה התקלקל פה מאז ששפיגל ושפיגלר הצליחו להעפיל מבלומפילד לאצטדיון במקסיקו־סיטי ולסחוט שם תיקו עם איטליה, סגנית האלופה?

התשובה השכיחה שמקובל לתת לתהיות דומות היא ירידת הדורות, הסתאבות, שחיתות, פוליטיקה, אבל היא הייתה גורמת גיחוך גם לדור ההוא. ישראל של תחילת שנות השבעים לא הייתה מדינת מופת. אומנם הרבה יותר אופטימית מישראל של ימינו, אך לא יותר מתוקנת. מדורי הפובליציסטיקה בעיתונים שפעו ביקורת על סולם הערכים שלה, על הנוער, על הפוליטיקאים ועל החזון. צה"ל היה צבא גדול ושחצן. הוא לא ניצח במלחמת ההתשה בתעלה, וכחודשיים אחרי מקסיקו נאלץ לסיים אותה בהפסקת אש שעלתה לנו ביוקר שלוש שנים אחר כך. ובכל זאת, נכון שמשהו מהותי מאוד השתבש מאז, וכנראה התחיל להשתבש עוד קצת קודם: איבדנו את הסבלנות. קוצר רוח ממאיר הרס פה בהדרגה כמעט כל חלקה של אורך רוח.

בעבר הרחוק יותר עם ישראל היה הסבלני בתבל. הוא המתין בסבלנות אין קץ לגאולתו; האמין שאף על פי שהמשיח יתמהמה, בוא יבוא. אמורא תלמודי אסר עליו לדחוק את הקץ. מדרשי קמעא קמעא לימדו אותו לנשוך שפתיים. גם אחרי הרצל, ואפילו בעיצומה של לחימה אכזרית בתש"ח, הוא התאזר בסבלנות. "מעט מעט אגרשנו מפניך", כתוב בתורה, לא מהר מהר. שיטת דונם אחר דונם הייתה המוטו של בכירי המפעל הציוני, עקב בצד אגודל.

אבל בסוף שנות השישים, מאגר הסבלנות הלאומי התרוקן. מעצבי דעת קהל צעירים ומוכשרים חזרו הנה מהשתלמות באמריקה ובאמתחתם סיסמאות Peace Now מההפגנות נגד מלחמת וייטנאם. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", שרה להקת פיקוד מרכז במקביל למונדיאל במקסיקו. אחרי מלחמת יום הכיפורים זו הייתה כבר מגפה. כשבגין עלה לשלטון וסאדאת הגיע במפתיע, התארגנה פה חיש קל תנועת שלום עכשיו מקומית. היא דרשה מראש הממשלה לוותר מיד על כל סיני, צ'יק צ'אק, והוא אכן ויתר במהירות, בלי לנהל עם סאדאת מו"מ סבלני כנדרש. אחר כך ניחתו עלינו באופן דומה אסונות אוסלו והנסיגה מלבנון. רבין, פרס וברק התקשו להתמודד עם טרוניות "עד מתי" של שוחרי המדינה הפלסטינית ושל ארגון ארבע אמהות.

ובינתיים, האויבים המוסלמים סביבנו הפכו את הסבלנות לנשקם העיקרי. חמאס בנה במשך 18 שנים תמימות את המנהרות ברצועת עזה. טהרן שקדה לאט ובהתמדה על בניית תשתיות האמל"ח שלה בלבנון, בסוריה ובתימן. היה לה זמן. היא לא נחפזה להגיב על חיסול של כל מדען גרעין או מחסן חימושים ליד דמשק. זרועות הפרוקסי שלה הכינו בנחת את מתקפת 7 באוקטובר. קרה לנו נס שהן לא חיכו עוד קצת, עד שתפרוץ פה מלחמת אחים כללית, אבל הן צדקו כשהעריכו שהמלחמה לא תהפוך אותנו לסבלניים יותר. בתוך זמן קצר התארגנה כאן דרישה מתוקשרת לשחרור החטופים "עכשיו", והעלתה דרמטית את מחירם, על פי מיטב כללי הבזאר המזרח־תיכוני. לקוחות חסרי סבלנות משלמים בו מחיר מופקע. החיפזון מהשטן.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.