כתבת־הענק שפרסם עיתונאי ידיעות אחרונות רונן ברגמן בניו־יורק טיימס עברה פה מתחת לרדאר, אף שמדובר בלא פחות ממגה־פיגוע נגד מדינת ישראל. הטקסט, באורך של כארבע כתבות דיוקן, מסכם את תולדות "אלימות המתנחלים" ממלחמת ששת הימים ועד היום. מבחינה עיתונאית מדובר במסמך עלוב ביותר: פרקים שלמים מוקדשים למחתרת היהודית משנות השמונים, לפליאה אלבק וטליה ששון, לטענות מפי מקורות אנונימיים, ולשיחות עם פנסיונרים ממורמרים של המחלקה היהודית בשב"כ. אין בו שום חשיפה או חידוש שהישראלים לא מכירים.
חמור מכך, על פי עדותו של ברגמן הכתבה נכתבה בשנת 2016, ונשמרה עם מרעום השהיה עד לרגע שבו השמאל הרדיקלי בארה"ב נזקק לה. שני אלמנטים הופכים אותה לפוגענית במיוחד: הראשון הוא הצבע והמסגור – ברגמן לא כתב על ההתיישבות ביהודה ושומרון ולא על המתנחלים. הנאשמת המרכזית בכתבה שלו היא מדינת ישראל. ברגמן קבע שהיא נשלטת בפועל על ידי תנועת כך ושמערכת אכיפת החוק שלה לא מתפקדת, ואימץ את הטענות האנטי־ציוניות הקשות ביותר הנשמעות בעולם מאז ועידת דרבן. הכתבה אוספת אירועים שהתרחשו על פני עשרות שנים וממסגרת אותם ככתב אישום ענקי נגד מדינת ישראל, המואשמת באפרטהייד.
האלמנט השני הוא העיתוי. המלחמה הקשה והמתמשכת מול ארגון הטרור הרצחני חמאס קלעה את ישראל למצב מדיני חמור: הליכים משפטיים נגד סמלי שלטון ישראליים בבית הדין הבינלאומי לצדק ובבית הדין הבינלאומי הפלילי; הצעות חוזרות ונשנות לסנקציות במועצת הביטחון באו"ם; סערה אנטישמית השוטפת את הקמפוסים בארה"ב, הפגנות אנטי־ישראליות ברוב בירות אירופה, ולחץ אמריקני חסר תקדים לסיום המלחמה בניצחון חמאס.
השחרת מדינת ישראל בעיתוי הזה הוא פיגוע אוטו־אנטישמי חמור במיוחד של ברגמן. המעשה שלו פוגעני יותר מהנאום של מנכ"ל בצלם חגי אלעד במועצת הביטחון של האו"ם, משום שהוא מעניק רוח גבית חזקה לאויבי ישראל בשעת המלחמה הקשה ביותר שלה מאז מלחמת השחרור. הפיתוי המקצועי של ברגמן היה עצום, היוקרה והכבוד שמעניק לו העיתון הפרוגרסיבי החשוב בעולם מערפלים חושים, אבל לא ייתכן שמעשה שפל כזה יעבור בשקט. מקבלי ההחלטות אצלנו צריכים לדבר על מקרי הקצה המצדיקים שלילת תעודת עיתונאי ממי שמועל בתפקידו באופן חמור כל כך.
