מנפלאות הפוליטיקה בישראל: במשך קרוב לשנה פורסמו פה אינספור קריאות לסרבנות פוליטית במסגרת הצבא. זו הייתה סרבנות – סליחה, "אי התנדבות" – מזן בעייתי במיוחד. לא סרבנות אידאולוגית מהזן הפציפיסטי, שהיא בהגדרה ספורדית ומתבססת על יחידים שמסרבים להשתתף במערכה צבאית, וגם מוכנים לשלם מחיר אישי מובהק על סרבנותם ולשבת בכלא. הסרבנות מהזן שראינו הייתה פוליטית באופן מובהק; היא כוּונה לטרפודו של מהלך פוליטי, שממשלה נבחרת בחרה לקדם. הסיסמאות הכריזו "לא נשרת דיקטטורה", אבל למעשה האמירה הייתה "לא נשרת את הממשלה הזאת, כי אנחנו לא אוהבים את הרכבה ואת החלטותיה".
הסרבנות הזו הולבנה, הוכשרה, נורמלה ותוקשרה מעל כל במה אפשרית ותחת כל עץ רענן. עודדו אותה פוליטיקאים ובהם ראשי מפלגות, מנהיגים חברתיים, עיתונאים בכירים ואף רמטכ"לים ואלופים לשעבר. השתתפו בה יחידות צבאיות שלמות, בעיקר כאלה שהמערכת הצבאית נשענת עליהן באופן מיוחד, כאלה שההכשרה שלהן ממושכת ויקרה, וכאלה שיגרמו הכי הרבה נזק אם יפסיקו לפעול וכשירותן תיפגע. מדובר בטייסים ואנשי הדרכה והכשרה בחיל האוויר, חיילי יחידות מיוחדות, ורבים בחיל המודיעין.
שירות צבאי חיוני שימש כאן כאמצעי סחיטה פוליטי באופן סיטונאי ומכוון, מתוך מחשבה שככל שהנזק הפוטנציאלי יתרבה, כך השפעתו על הממשלה תגדל. הערוצים שידרו כאן השכם והערב דיווחים על מצב חיל האוויר שעומד בכל רגע לאבד את כשירותו. אם תפרוץ מלחמה, הבהירה שקמה ברסלר, "נתניהו יגלה שאין לו צבא בספטמבר". והנה עכשיו כל אלה – המסרבים בעצמם, מארגני העצומות, מובילי מסיבות העיתונאים וכלי התקשורת שפמפמו אותם ללא הרף – מבקשים לטעון שחייל אחד שפרסם סרטון הוא איום על הצבא וכי יש לשפוט אותו על המרדה, לא פחות.

סרבנות היא נשק גרעיני, ומי שמשתמש בו מנרמל אותו גם עבור אחרים. מה חשבו הטייסים שעשו לעצמם סמינרים במשפט חוקתי והכריזו שלא ישרתו דיקטטורה, ביודעם היטב מהי המשמעות של הצעד הזה לצבא עצמו ומהן השלכותיו על אויבינו שעומדים ומתבוננים? מי שמרים את הנשק הזה, צריך להיות מוכן לכך שגם אחרים יוכלו להשתמש בו.
במשך השנה האחרונה התברר לנו גודל כוחן של האליטות המחזיקות במוקדי כוח חשובים. זה קרה בצבא וגרם שם נזק גדול, אבל האיום הושמע גם בשדות אחרים. רופאים הכריזו שיעזבו את הארץ, בצעד שיקריס את מערכת הבריאות הציבורית; בכירי ההייטק הודיעו שיוציאו מכאן את החברות שלהן למרכזי פיתוח במקומות אחרים בעולם; בכירי העולם העסקי איימו שיוציאו את כספם מישראל ולא ישקיעו בה עוד.
בשנה וחצי האחרונות למדנו שאי אפשר להמשיך בפוליטיקה של כיפופי ידיים. עלולים לקום כאן כמה מאות טייסים מצד מאוד מובהק של המפה הפוליטית ולהצהיר שלא ישרתו ממשלה מסוימת כי הם לא אוהבים את הרכבה וצעדיה, אבל על כל טייס כזה יש מאות חיילי חי"ר שלא מוכנים לקבל צעדים אחרים של ממשלות אחרות, וגם הם יכולים להשתמש בשירותם הצבאי כדי לכפות מדיניות. אם טייסים ורמטכ"לים בוחרים לנקוט צעדים קיצוניים כדי לכפות מדיניות – גם החפ"שים יכולים. מדוע על אלה נאמר שהממשלה חייבת להקשיב להם ולשנות מדיניות – ואילו במקרה האחרון הוסבר לנו שחובה להעמיד לדין לא רק את החייל אלא גם את מי שפרסם את הסרטון שלו? כי הוא לא מחזיק בעמדות הנכונות?
מאות אלפי חיילים מגויסים עכשיו, בסדיר ובמילואים, רבים מהם הצביעו לליכוד ולציונות הדתית. צה"ל זקוק גם לאנשים האלה, והוא צריך אותם מורעלים ומוכנים להקריב את חייהם. בתקשורת ובאליטה הכלכלית והתקשורתית לא אוהבים את הבחירה שלהם, אבל אם כל צד ימשיך לנסות לכפות על הצד השני את השקפת עולמו, לא נגיע לשום מקום. סרבנות היא פסולה, לא משנה מהיכן היא מגיעה ואיזו מדיניות היא מנסה לשנות.
אם קטטות הרפורמה המשפטית לימדו אותנו שהמדינה זקוקה לאליטות שלה ואיננה יכולה להתעלם מהן, המלחמה לימדה אותנו שאנחנו צריכים גם את ההמונים. גם הם "הצבא", אולי אפילו עיקרו, והצבא צריך עכשיו את כל החיילים הלוחמים שלו, לא רק את הסיירות המובחרות. האליטה המשרתת הוותיקה מחזיקה פה חלקים גדולים מהכלכלה והמדינה, ולמדנו בדרך הקשה שאי אפשר להתעלם מקולה, גם אם היא השתמשה בו באופן לא ראוי. אבל אולי האליטה הזו תלמד עכשיו שהיא צריכה את המוני בית ישראל, המתגייסים בשיעורים גבוהים ליחידות הלוחמות, וחלקם אפילו הצביעו לבן־גביר, לא עלינו. אי אפשר להמשיך לזלזל בהם, לפסול את העמדות שלהם, להשתיק את קולם ולשפוט אותם באופן בררני. אם שני הצדדים ימשיכו לנסות לכופף אחד את ידו של השני ולנהל פוליטיקה של סחיטה באיומים, לא נצליח לשרוד כאן. דמוקרטיה, לפי אחת ההגדרות, היא הדרך להגיע להסכמות באמצעות שיתופי פעולה ופשרות.