א. רק מיעוטנו הם תושבי הצפון העקורים מביתם, תושבי הדרום השומעים את הצופרים, משפחות חללים ופצועים או מי שיש להם בן, אב או בן זוג בטווח כדורי האויב. רק מיעוטנו הם אנשים שאין להם מנוחה לא יום ולא לילה, וחייהם בלתי אפשריים. אולם ההחלטות ייפלו בסופו של יום מכוח הרוב, שאינו חש בפועל את התהום הפעורה מתחתיו, שהיכולה לשנות הכול תוך שעה אחת, כפי שהיה בשמחת תורה. כבר היו דברים מעולם בימי החורבן הראשון, החורבן השני ועוד. רוב האנשים לא חשו את שעתיד לבוא עליהם וחיו בתחושה שהחורבן הוא נחלת ה"אחר".
האיום עלינו בכל החזיתות – מאיראן ועד מצרים, מהאג ועד וושינגטון, המשולב בהתפרקות קבינט ה"אחדות" וחזרה לממשלת ימין מלאה, שלחלק גדול בעם אין הזדהות עמה ושרבים מנסים להפילה גם באלימות – הוא לא פחות מחורבן הבית השלישי וחורבן החלום הגדול שהוביל אותנו מאפרה של אושוויץ ועד להנפת דגל ישראל בירושלים. את האיום הזה עדיין אפשר למנוע, אך זה דורש מאמץ גדול ויכולת לוותר גם על דברים שאנו מאמינים בהם. יכולת ההשפעה שלנו על איראן או האג קטנה, אולם אני בטוח שאם נפתור יחד את בעיית הפילוג הפנימי אזי נמצא יחד כוח להתגבר על כל שדרת האיומים עלינו במזרח התיכון וגם באירופה ובאמריקה. יתר על כן: אם נפתור את בעיית הפילוג, הלחץ מאירופה ומאמריקה יקטן במידה רבה, וגם אויבינו הקרובים יחשבו שוב אם להסתבך איתנו.
ב. פתרון בעיית הפילוג הוא קשה. פעמים מעטות הצלחנו לעשות זאת – ערב מלחמת ששת הימים וגם בשנות השמונים, כשהשקל והאינפלציה הידרדרו לממדים מסכני קיום. בשתי הפעמים הצליחה ממשלת האחדות בעזרת השם לחלץ אותנו לחוף מבטחים. בכל הפעמים האחרות היינו מפולגים, ויכולנו בקושי ובמחיר גבוה לאתגרים שעמדו בפנינו. חמש מערכות בחירות רצופות הביאו את הפילוג הפנימי לנקודת משבר, ולשכנינו הייתה סיבה טובה להאמין שהם יקימו לתחייה את צאלח א־דין, שהכניע את הצלבנים וכבש את הארץ. האיום הקיומי על מדינת ישראל כרגע קשה מן האיומים שהוזכרו לעיל, והוא מחייב מאמץ לאחדות לאומית – לא רק בתוך הצבא אלא גם אחדות לאומית פוליטית, גם מכוח ויתורים מגזריים עמוקים, וגם כשאנו בטוחים שהצדק עמנו.
ג. ממפלגות הימין בהנהגת בנימין נתניהו נדרשת כרגע הסכמה על הקדמת הבחירות. זה אמור גם להרגיע את הייאוש שפשה בשמאל, הרואה את נתניהו כמקור הרעה שפשתה בחברה הישראלית. אין מדובר על בחירות שייערכו מחר, שהרי לכך יש להיערך במשך חודשים. ככל האפשר, אין מדובר גם בבחירות שייערכו ממש בעת המלחמה, כש־200 אלף איש גולים מבתיהם. הן ייערכו אחריה בתאריך מוסכם, למשל באביב הבא.
לא נוכל להמתין עד אז, בזמן שחטופינו מוחזקים במנהרות, כשתושבי הצפון עקורים מבתיהם, כשכלכלתנו מאבדת במהירות את הרזרבות שלה. לכן, בתמורה להקדמת הבחירות מפלגות השמאל – או לפחות מפלגות המרכז כגון אלה של אביגדור ליברמן וגדעון סער ואנשיהם, יחד עם המחנה הממלכתי – ייכנסו עכשיו מתחת לאלונקה לממשלת אחדות לאומית "על מלא". לא מדובר רק בקבינט משותף, אלא בממשלה שלמה משותפת, עם חלוקת תיקים שונה מהיום. כאן יצטרכו מפלגות הימין לוותר גם על תיקים חשובים. המפלגות הדתיות, ובעיקר החרדיות, ייאלצו להיפרד מזכות הווטו הנתונה להן היום, ולהיאבק בגובה העיניים על עקרונותיהן ועל היקר להן.
כולם יפסידו מממשלה כזאת, אך כולם ידעו שגם הזולת מפסיד את חלומותיו כדי שהאלונקה תובל יחדיו אל הסיכוי היחיד לשרידותה. מה כולנו נרוויח מכך? אנסח זאת מחדש על פי מה שאני רואה בעיניי כשאני מבקר את בני ואת רעיו הרבים הנחושים – שומרי מצוות וחופשים, ימנים ושמאלים – במרכז השיקום בבית החולים שיבא בתל־השומר; אנסח זאת ברוח דבריו היקרים של תא"ל דן גולדפוס לפני כמה חודשים, שהוא ננזף עליהם: נהיה ראויים לקורבן האינסופי שהקריבו הצעירים הללו, כדי שנוכל להגשים כאן את חלום הבית השלישי.
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת הר עציון
