העיסוק הנרחב בטור זה בבחירות הממשמשות ובאות לרבנים הראשיים עשוי להיראות מוגזם. ימי הזוהר של הרבנות הראשית שייסדו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל והרב יעקב מאיר זצ"ל חלפו מזמן. ספק רב עד כמה אפשר להשיב את מעמד הרבנות למקומו, אם אפשר בכלל. אף שסמכויות מסוימות הקשורות לניהול ענייני הדת במדינת ישראל עדיין מסורות בידי הרבנים הראשיים, הן אינן מצדיקות עיסוק רב כל כך במערכת הבחירות הזו.
אלא שהרבנות הראשית, גם כיום, היא עדיין סמל שיש לו חשיבות והשפעה על תפיסת היהדות בעיני רבים מאזרחי ישראל. הרב סעדיה גאון, מגדולי ישראל בימי הביניים, עמד כבר על העובדה שהציבור הרחב מזהה את התורה עצמה עם תלמידי החכמים, בני העילית הרבנית, "תופסי התורה" בלשונו. כאשר הציבור מבחין בהתנהלות בעייתית אצל אותה שכבה רבנית־תורנית, הוא אינו מואס רק ברבנים ובהתנהלותם, אלא בתורה עצמה. אם הרבנות הראשית מתנהלת כפי שאמור להתנהל המוסד התורני הייצוגי של מדינת ישראל, מתקדש בכך שם שמיים. אם הדברים מתנהלים הפוך – אין קץ לגודל חילול השם הנגרם מכך.
הדברים אמורים לא רק במי שנבחר כבר ומכהן פאר על כיסא הרב הראשי, אלא גם בתהליך הבחירה עצמו. אם הוא מתנהל באופן הגון וראוי, מי שייבחר בסוף לכהונה יוכל להרים את קרנה של הרבנות ולהוסיף להערכה ולכבוד היהדות במדינת ישראל. אך אם חס וחלילה הדברים אינם מתנהלים באופן זה, אחרי הבחירה הקרובה כבר לא יתאפשר עוד תיקון.
עם התקרבות המועד המקורי של הבחירות לרבנות הראשית ביקש יושב ראש מפלגת הציונות הדתית, השר בצלאל סמוטריץ,' למנוע עימות פנימי מכוער ולא ראוי בתוך הציונות הדתית. לצורך כך הוא הטיל על קבוצת רבנים מוערכים במחנה להביא להסכמה רחבה סביב מועמד אחד, כך שהציבור הציוני־דתי יוכל להיות מאוחד סביב הבחירות הללו ולא יתפצל שוב למחנות ואגפים.
לשם כך הוקמה ועדת הרבנים בראשות הרב יעקב אריאל, שהתכנסה ובחרה ברב מאיר כהנא למועמד היחיד מטעם הציונות הדתית לכהונת הרב הראשי. כל הרבנים שביקשו לקבל את אמון הוועדה התחייבו בחתימת ידם לקבל את ההכרעה, וזו הייתה ברורה. אפשר להעלות בדיעבד תהיות ופקפוקים באשר למניעיו של רב כזה או אחר בוועדה, אך הבחירה אמורה לחייב את כל מי שהיו מעורבים בתהליך – חברי הוועדה, הרבנים המתמודדים ויוזמי המהלך.
מהרבנים המתמודדים מצופה בראש ובראשונה לא להחל את דברם, בלי פלפולים ובלי סברות עקומות, לצאת לציבור ולומר בקול ברור: אנחנו לא מועמדים ולא נהיה מועמדים בבחירות לרבנות הראשית. אם יעשו כך, מוטב. אם לאו, על נשיאות ועדת הרבנים, הנהלת הוועדה וכל הרבנים החברים בה לצאת בקול צלול וברור ולהכריז: הרב כהנא הוא המועמד היחיד. הוא הראוי והמתאים לשבת על כס הרב הראשי לישראל ולהנהיג את הרבנות הראשית. כל מועמד אחר שמבקש כעת להתמודד לכהונת הרב הראשי מבזה לא רק את עצמו ואת התחייבותו, אלא מבזה גם אותנו ואת מוסד הרבנות הראשית.
לא מאוחר. אפשר עדיין להתייצב כאיש אחד מאחורי הרב כהנא ולהביא לבחירתו. מהלך משולב ציבורי, רבני ופוליטי, יוכל להביא לתוצאה המיוחלת ולקדש שם שמיים. אך אם ינצחו הפלגנות, התחמנות וחוסר היושרה, הנזק הציבורי והחינוכי יהיה רב־שנים.
אפילו אם יצליח איכשהו להיבחר רב ראשי ציוני־דתי, לא יהיה בכך כדי להקטין את החרפה. הוא יהיה שם נרדף לחורבן הרבנות הראשית ולאסון כבד לתדמית היהדות במדינת ישראל.
