פגשתי השבוע את א', חבר ילדות שגם שירת איתי לתקופה במילואים. הוא עכשיו במילואים, סבב ב', עשה השנה מעל למאתיים ימים. יצא לזמן קצר בשביל לנשום אוויר וקפץ אליי לקפה. התחושה היא, כך אמר, שבסבב א' גייסו את כולם. באיזשהו שלב, כל מי שרצה להתגייס גויס. הצבא עיבה את הגבולות, הפעיל יותר אנשים באיו"ש, והייתה תחושה אמיתית של כולם שהם עושים משהו. משהו חשוב. משהו שצריך. אבל ימי מילואים עולים הרבה כסף, ובאיזשהו שלב הצבא הבין שהוא לא צריך את כולם. אז הוא החזיר את כולם הביתה, ועכשיו הוא קורא רק לאלה שהוא באמת צריך.
והתחושה היא, כך אמר, ששכחו שאנחנו שם. כלומר מדי פעם פוסט כלשהו עושה רעש, אבל הדבר הזה הבסיסי, המצפון של "איך אני יכול לעשות משהו בזמן שאחים שלי במילואים" – הוא כבר לא קיים. כל מי שבחטיבה שלי פספס את השנה הזו. רווקים התעכבו. תארים נזנחו. קריירות נתקעו ואולי לא יצליחו להמריא שוב, אבל אף אחד לא יודע מזה. ואני לא מתלונן על זה שלא מגייסים את כולם, הוא אמר, אני יודע שהצבא לא צריך עכשיו עוד המון ג'ובניקים ולא צריך לעבות את כל איו"ש ושהכלכלה צריכה להמשיך והכל, אני רק רוצה שיזכרו.
נזכרתי בזה תוך שאני צופה בפרומואים לאח הגדול ולרוקדים עם כוכבים. כתבתי כאן בעבר על ריאליטי תוך כדי המלחמה – איך 'הכוכב הבא' התמודדו עם המלחמה ברקע (הם היו הראשונים, ממש בהתחלה) ואיך מאסטר שף התמודדו (הם לא, זה צולם לפני). קבוצות הפרסום והשיווק שאני חבר בהן רועשות סביב הפרומואים, עושות רפרנסים – 'האח הגדול הוא כפיר ביבס', או 'החטופים סגורים בבית בלי קשר עם העולם החיצון כבר 240 יום', למשל – במין ניסיון להגיד 'איך אפשר להמשיך כאילו הכל רגיל', וזה נכון.
מהצד השני, הניסיון להזכיר בכח יוצא מעין ילוו-וושינג – מעין ניסיון להלבין את תכנית הבידור באמצעות אזכור מאולץ של ערכים, כך שאפשר יהיה ליצור אותה ולצרוך אותה, גם אם הערכים לא מתקשרים באופן ישיר לאירוע (כמו, למשל, בכוכב הבא). במידה רבה זה אפילו הפוך – האח הגדול, למשל, זו תוכנית שרובצת בכל כובדה על הצורך לסכסך, לשקר, להסתיר מידע או ללבות מאבקים, חזיתות וכן הלאה – כמעט הפוך מהערכים שאנחנו צריכים עכשיו, של אחדות ושל בנייה משותפת.
מה הפתרון? אין לי פתרון קסם, כמובן. אבל אני חוזר ברגעים האלה לשאלות המילואים. אני אישית לא יכול להחליף כרגע את חבר שלי שנמצא המון ימים במילואים. גם מסיבות אישיות וגם כי טכנית – לא נקראתי. אבל שאלת הזיכרון בעודה עומדת – להראות אכפתיות, כלומר לשלוח הודעות התעניינות, לשלוח ארוחות שבת למשפחה, להציע לשמור על הילדים בפארק, לא לנסות לכסות מצפון באמצעות אמירות של 'איזו גיבורה את' או 'אחי כל הכבוד לך, אני לא הייתי בא', אלא להיות אנושיים, להביע אמפתיה ולתמוך בכל דרך שאפשר. כך, הזיכרון במקרה הזה הוא לא שטיפת מצפון (הוא גם, אני מניח), אלא גם דרך לקחת חלק ולתמוך במי שבאמת שומר עלינו כרגע.
במובנים האלה, הטלוויזיה פשוט צריכה שלא לשדר עסקים כרגיל. אין צורך להיות מאולצים, או להגיד 'ההצגה חייבת להימשך למרות…' (היא לא חייבת להימשך). אפשר לפורר את העליצות המזויפת, ולהגיד – אנחנו ממשיכים, אבל לא כרגיל. בין אם לתרום למפונים, לתת ספיישלים שעוזרים להנכיח את החטופים או את משפחות המילואים וכוחות הביטחון בכללם, ואם באח הגדול אנחנו עוסקים – להשתמש בכולו כדי להעלות למודעות את אלה שבאמת לא נמצאים בבית שלהם כבר מאתיים ארבעים יום.
