אני, את הילדים שלי, לא מסוגלת להחזיר ללמוד בסמוך לגבול בעוטף עזה

האם יש הורים בעולם המוכנים לשלוח את ילדיהם ללמוד בקו ראייה ישיר לשטח אויב? בטווח ירי לטילים?

במועצה אזורית אשכול ישנה קרית חינוך ובו ארבעה בתי ספר, שלושה מהם בתי ספר יסודיים ותיכון אחד. קרית החינוך ממוקמת מערבית לכביש 232, בסמוך לקיבוץ מגן וכקילומטר מקיבוץ ניר עוז. בשבת השבעה באוקטובר שטפו מחבלים את כל איזור בתי הספר. כעת, מתכננת המועצה להחזיר את התלמידים אל קרית החינוך החל מהאחד בספטמבר, למרות הקרבה לגבול ולמרות טווח הירי של טילי נ"ט מעזה.

לתמימות של השישה באוקטובר אני לא יכולה לחזור יותר. ראינו ב7.10 באיזו קלות נכנסו מפלצות לרצוח בנו ולצערי ולחרדתי, אני חייבת להתייחס לזה – הם יכולים לחזור שוב!

כמה זמן ייקח לחמאס להתחזק מחדש? שנה? שנתיים? חמש?

לצערי אני יודעת שבסוף עלולה להגיע מפלצת עם טיל נ"ט שתירה לעבר אוטובוס עמוס תלמידים שמגיע לחניית בית הספר או אל הכיתות, או אל חצר בית הספר..

ואני?

אני את הילדים שלי, לא מסוגלת להחזיר לקריית החינוך בסמוך לגבול בעוטף עזה. אפילו אם אתם קוראים לזה עכשיו "עוטף ישראל".

אני לא רוצה להיות אמא שכולה.

אני אעשה הכל כדי למנוע את האסון הבא, ואני לא אשלם את מחיר ההפקרה בחיי ילדיי.

במשרד החינוך טוענים, שבניית קרית החינוך החדשה היא בשיתוף פעולה מלא עם המועצה. אבל המועצה עצמה ערכה סקר שהראה, שרוב גדול של הורים לילדים בגילאי יסודי וכמחצית מהורי הנוער בגילאי תיכון, לא מוכנים לשלוח את הילדים לקריית החינוך בעוטף.

משרד החינוך אולי משתף פעולה עם המועצה האזורית, אבל המועצה ומנהלת תקומה מנותקים מהתושבים עצמם, מהצרכים שלהם ומהרצונות שלהם. אין משפחה במועצה הזו שלא מכירה שכול, אין ילד במועצה שלא איבד חברים, מורים, הורים של חברים. הדבר החשוב ביותר כעת הוא לספק ביטחון לילדי המועצה הזו, שעברה אסון בלתי נתפס. למה אפילו במנהלת ה"תקומה" סבורים שההיצמדות לקו דמיוני במרחק שבעה קילומטרים מהרצועה, חשוב יותר מביטחון הילדים?

יש חלופות. גם בתוך המועצה אפשר למצוא מקום שלא חשוף לקו ירי ישיר מעזה. יש יישובים, למשל גבולות, צאלים או אורים, בהם, במקרה של מתקפת טילים, לתלמידים יהיו שלושים שניות ולא רק חמש עשרה שניות למצוא מחסה. הלא כשמדובר באלפי תלמידים, כל שנייה קובעת.

אני לא מבקשת לסגור את קריית החינוך במועצה. המסגרת החינוכית והחברתית חשובה באופן קריטי לילדי, דווקא בימים אלה, כשהכוח שלהם להשתקם הוא מהיותם יחד – אבלים יחד, שמחים יחד ומתמודדים יחד עם חבריהם ומוריהם. כל מה שמבקשת זה אלטרנטיבה. אני מבקשת מהמועצה, ממשרד החינוך וממנהלת תקומה להבין, שהילדים שלי , שחוו שנה מהגיהינום, שלומדים היום במרחק כמעט שעה נסיעה כדי לשמור להם על רצף חינוכי, לא ילמדו בקריית החינוך בחצר האחורית של קיבוץ ניר עוז החרב, שחלק מתושביו עדיין חטופים.

לא אשלח את ילדיי לקריית החינוך בסמוך לגבול, אני אשב איתם בבית ולא אשלח. המצפון שלי לא יניח לי אם חס וחלילה יקרה משהו ולא הגנתי על האפרוחים הרכים שלי.

ואני לא לבד.

מעל אלף איש חתמו על עצומה  שהוגשה לראש המועצה, ובה כתוב שאנחנו מסרבים לשלוח את ילדינו אל הסכנה. העצומה שהוגשה – נדחתה על הסף.

אני ועוד מעל אלף הורים מהמועצה האזורית אשכול, שורדי יום הטבח הנורא, השבים מפינוי, מאובדן ביתם, מאבל, המחפשים ריפוי – מבקשים מהמדינה שלא להעמיד את ילדינו בסכנה. יש חלופות, יש ברירה.