אושוויץ. 1944. סבתא מגדה נערה בת 18. רוב בנות הקהילה שלה מהונגריה איתה בביתן. כל המבוגרות הלכו. גם הילדים כבר אבדו כולם. רק היא ואחותה בת ה-16 יחד. מנסות לשרוד. מנסות לחלום על סוף המלחמה, על עתיד טוב יותר. קשה לחלום כשנמצאים במקום הכי נמוך שהאנושות ידעה.
לו היו מספרים לה שהיא תצא מזה, תעלה לארץ, תקים משפחה גדולה, שנשב בליל הסדר בירושלים, במדינת היהודים, ודאי היתה צוחקת. היינו כחולמים.
76 שנים מאז קום המדינה, 57 שנים עברו מאז ירושלים שוחררה. נראה לנו טבעי ומובן מאליו לגדל ילדים בישראל, מדינת היהודים, לנסוע חופשי לירושלים. בפסח האחרון כמדי שנה עלינו להר הבית, הילדים שלנו התרגלו למציאות שבה מטיילים חופשי בירושלים, עולים להר הבית, מתפללים.
כשחכמים הגיעו לירושלים וראו שועל יוצא מקודש הקודשים, הם התחילו לבכות. רבי עקיבא ראה את זה – וצחק, הסביר שעד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – היה מפחד שלא תתקיים נבואתו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – ידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. וחכמים עונים לו: עקיבא, ניחמתנו.
הדברים של רבי עקיבא קצת משונים.. אנחנו מאמינים שיתגשמו הנבואות אבל לכאורה צריך לבכות על החורבן, חכמים בכו על השיממון שבבית המקדש לאחר החורבן ואילו רבי עקיבא צחק. הוא ראה בכך את הביטוי לקשר הנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל. כשעם ישראל בארצו – הארץ פורחת.
והנה, אנחנו זוכים לחיות בדור מיוחד של גאולה. אנחנו ממש בעיצומה!
חזרנו לארץ, אנחנו בונים אותה, ארץ ישראל יפה וגם פורחת, אין כאן שממה כי אם חיים מלאים תורה שגורה בפינו, בניה בכל מקום, מדע, רפואה, חברה משגשגת, ודברי הנביאים מתקיימים מול עינינו. אנחנו רק צריכים להשאר חזקים ולהאמין שהטוב יותר עוד לפנינו.
נכון, לא הכל מושלם. יש עוד הרבה עבודה ותיקון לעשות. יהודים מוגבלים מאוד בהר הבית, ירושלים אינה בטוחה, ישראל באמצע מלחמה קשה. אנחנו עדיין משלמים מחיר כבד על הקמת המדינה, על עצם זה שיהודים עוד חיים ונושמים בעולם. האנטישמיות הולכת וגואה, בעולם שוב מתפרצת השנאה.
דווקא מתוך כך עלינו לזכור איזו זכות יש לנו, לחיות במדינת היהודים, לחזור אל ארץ אבותינו. יש לנו מדינה, צבא, וגם אם קשה ויש עוד מה לתקן ולבנות, אבותינו יכלו רק לחלום על כך. והנה, אנחנו חיים את חלומם.
מנקודת מבט היסטורית, אנחנו טיפה בים. אנחנו חיים את הכאן ועכשיו, דואגים לחטופים, נלחמים בעזה וברוע בעולם כדי לנצח במלחמה ולהחזיר אותם לביתם בשלום, אבל בהסתכלות כללית רחבה, אנחנו רק עוד דף מדפי ההיסטוריה. והפרק בו אנו נמצאים בספר ההיסטוריה הכללי הזה, הוא פרק חיובי מאוד, שרובו מספר על הצלחות, על תקומה, על חיים.
במהלך הלחימה בעזה נמצאו כמעט בכל בית תמונות של מסגד אל אקצה. האם גם אצלנו המטרה ברורה? האם אנו יודעים לאן אנו שואפים? ירושלים אינה סתם עיר, היא מוקד לזהות היהודית והלאומית. שחרור ירושלים מחזק את הזהות הלאומית ואת הקשר היהודי לעיר ולהיסטוריה של העם היהודי, היא סמל לחוזק שלנו. רבי עקיבא האמין שזה יגיע.
אבותינו חלמו ואנחנו חיים. גם אנו צריכים לחלום, צריכים חזון. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כחולמים".
