לפני כמעט חמש שנים, בסיומה של עוד חופשה משפחתית קיצית בצפון הארץ, כתבתי עליה טור. הוא התחיל בפסקה הבאה:
"אבא, מי זה אוריאל פרץ?". את השאלה הזו שאל אותי לפני כשבועיים אחד מילדיי, כשטיילנו עם כמה משפחות ב"שביל פסגה" היפהפה במרומי הר מירון. "למה אתה שואל?", תהיתי, והוא בתגובה הצביע לעבר המצפור על שמו של אוריאל הי"ד, הצופה לעבר הלבנון. אז סיפרתי לו מי היה אוריאל פרץ. ומי היה אלירז. ומי היא אמם, מרים פרץ. לאורך כל המסלול, בסיס חיל האוויר היה מעט מעלינו, מוסתר מעבר לעצים ירוקי עד של ההר הגבוה ביותר בישראל מלבד החרמון. פה ושם הציצו ה"קרמבואים" המפורסמים. למה הם משמשים, למי מותר להיכנס לבסיס, "גם אני אהיה שם כשאתגייס" – הילדים לא נשארו אדישים למראה עיניהם. התקיים דיון ישראלי בין־דורי שלא היה יכול להתפתח במקום אחר, בטח לא כיוזמה של הדור הצעיר שרואה, חווה ומתעניין.
בטור קבלתי על העובדה שבאגפים הולכים ומתרחבים של הישראליות הולך וגדל דור שכמעט לא מכיר את הארץ ברגליו: "הם מכירים את היער השחור, את אגם גארדה ואת יורודיסני. משננים בעל פה את הוראות הבטיחות לפני טיסה. יודעים איפה נמצא סניף ארומה בנתב"ג. אבל את מצפור אוריאל פרץ הם לא מכירים. איך יכירו? אין טיסת לואו קוסט לגליל העליון". הטור עורר אז דיון נרחב יחסית, כולל אלוף מכהן בצה"ל שכתב לי שזיקקתי את מחשבותיו ושהוא שולח העתק של הטור לכל הקצינים שמתחתיו.
נחמד מאוד. אלא שבעוד חודש וקצת תארוז משפחת שנבל את פקלאותיה ותתעופף לחופשה השנתית שלה, לראשונה אי פעם בחו"ל. היעד הוא לא היער השחור, גם לא אגם גארדה או יורודיסני, אלא יוון. אבל העיקרון אותו העיקרון. לכאורה, לא אמורים להיות לי ייסורי מצפון: ב"שביל הפסגה" אי אפשר לטייל היום, הר מירון מטווח על בסיס שבועי, הגליל הוא אזור מלחמה וכמעט כל מקום שהיינו בו ב־13 השנים האחרונות בחופשתנו השנתית הפך מאז אוקטובר לבלתי אפשרי לטיולים או לנופש.
ובכל זאת, ייסורי המצפון קיימים והנפש כמהה לצפון. אז השבוע ביליתי בו יום וחצי במסגרת מסע של ארגון מעוז. לא הגענו לאזורי לחימה, לא נכנסנו לקריית־שמונה או למטולה, אבל שמענו את אנשי המקום, סיירנו באתרים שמספרים את סיפור התקופה, התחברנו לפעימות הלב המואצות של התושבים.
המחשבה הראשונה היא שאין דבר כזה "הצפון". זה אזור נרחב שיש בו אוכלוסיות ונופים ועדות ואמונות, מגוון אנושי וטבעי שהופך אותו לדבר היפה שהוא. רק כשפוגשים את האנשים בשטח ורואים את הדברים בעיניים אפשר להבין את המצב לעומקו. למשל, בקיבוץ מרום־גולן, צפון ללא ספק, לא נשמעה ולו אזעקה אחת מתחילת המלחמה. מי שהגיע למלון היפהפה של הקיבוץ בחודשים האחרונים, ולא יודע שהוא נמצא קרוב מאוד ללחימה, לא ירגיש שום דבר חריג או מפחיד. ולמרות זאת, המלון כמעט ריק. חצי מעובדיו בחל"ת כבר חודשים, מחכים לאורחים שרק יגיעו. עצי הדובדבן בין החדרים עמוסי פרי, משוועים לידי אורחי המלון וילדיהם שיקטפו אותם ויאכלו לתיאבון. המסעדה המצוינת הצמודה אליו פועלת ומוכנה לספק בשר נהדר למי שרק יהיה אמיץ ויעלה לגולן.
סיפורי היישובים מורכבים מכדי להכיל את כולם בסיור של יום וחצי, אבל ברור שלכל מקום מורכבויות משלו, צרכים משלו וצורך בתשומת לב מצד המדינה, מצד העיתונאים ומצד החברה הישראלית. הצפונים יודעים היטב שהמיקוד הישראלי נתון לדרום, ליישובי העוטף ולמתרחש בעזה. לחלקם הגדול יש בנים, בעלים, בנות וקרובי משפחה אחרים שנלחמים שם. הם גם לא באים בטענות. האמירה שחזרה כאן כמה וכמה פעמים הייתה "יש לנו קורת גג ולא חדרו אלינו מחבלים, מה יש לנו בכלל להתלונן". כל זה לא אומר שהחברה הישראלית לא חייבת לשים לב לקו השבר הצפוני שנפער כאן. יש בדרום אתגרים, אבל יש גם בצפון. זה קשה אבל אין ברירה: עין אחת צריכה להיות פקוחה לאזור היפהפה והחבול הזה.
מה זה אומר, מעשית? הנה עוד אמירה שחזרה לא פעם בשיחות עם אנשי הצפון: קודם כול דברו איתנו. בואו לבקר. שנרגיש שלא שכחתם אותנו. זה נכון כמובן לאנשים שממלאים פונקציות ממשלתיות, אבל לא רק. אם הייתם רואים את הפנים של מנהל המלון במרום־גולן כשקבוצה של שלושים איש נכנסה ללובי, הייתם מבינים.
השלב הבא הוא לדבר על הצפון. לכתוב עליו. לקנות מוצרים מהצפון. שוב, זה לא אומר שצריך לזנוח את חקלאי העוטף – ישראל מספיק חזקה כדי לעשות את שני הדברים הללו יחד. והשלב הבא, שאני אישית כבר מתכנן אחרי שנחזור מיוון, לטייל היכן שאפשר – ואפשר בהרבה מקומות – בצפון הישראלי גם בקיץ הקרוב. נכון, זה לא יהיה כמו בכל שנה. אבל כשעמדנו השבוע בהר בנטל וראינו מרחוק שלג חווינו רגע שלא תוכלו לחוות כמותו בשום מקום אחר בארץ. אין לנו צפון אחר, אסור לאבד אותו. אם כל אחד מאיתנו יעשה משהו אחד קטן לטובת העניין, נוכל להיות עם הצפון עד שהכול יחזור לקדמותו ונשוב לטייל ב"שביל הפסגה" ולצפות משם על הלבנון בלי חשש שטיל יתפוצץ לפתע לידנו.
