אתמול חלפו שמונה חודשים מיום הטבח בנגב המערבי לפי התאריך העברי. ביום שישי הבא יצוין המועד לפי התאריך הלועזי. למחרת הטבח חשבנו כולנו שהחברה הישראלית תהיה מכאן ואילך אחרת: אחראית יותר, כבדת ראש, מוכנה לחשוב מחדש ומחוץ לקופסה על תפיסות עולם שהפכו לקיבעונות דוגמטיים בכל המחנות.
השינוי הזה התבקש לא רק בגלל האסון הנורא, ואפילו לא רק בגלל המלחמה הקשה; זה התבקש משום שב־7 באוקטובר הבנו את עוצמת המזימה שרקמה איראן, האויב המר והמתוחכם ביותר שהיה לנו מאז ראשית הציונות: להקיף את מדינת ישראל בטבעת חנק מכל עבריה, ולהתיש אותה במלחמה מתמשכת ואינסופי, שתמאיס את החיים בישראל על כמה שיותר ישראלים, ובעיקר אלה שיש להם אפשרויות אחרות. כך, בהתמדה ובסבלנות, יעשו האיראנים לישראל מה שלא הצליחו לעשות לה כל אויביה בעבר.
החברה הישראלית הרחבה אכן הגיבה כראוי לאתגר. האיומים בסרבנות מילואים אופסנו מיד בקיטבגים, ולקרב יצאו נחושים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, דרוזים ובדואים, וגם בני מיעוטים אחרים. אנשים מכל קצות החברה, ובכלל זה גם חרדים, נרתמו לגייס ציוד ואוכל לחיילים, לכבס בשבילם בגדים, ולארח אותם ואת עשרות אלפי המפונים שנעתקו בן לילה מבתיהם.
רק "ההנהגה" הישראלית לא החליפה תקליט. השחיתות של ממני המקורבים ואלה שכל עניינם בפוליטיקה הוא כסף, כוח וכבוד המשיכה כבימים־ימימה. הקואליציה לא חשבה שהיא צריכה לוותר כדי להרחיב את הממשלה, האופוזיציה לא חשבה שהיא צריכה לוותר כדי להצטרף לממשלה. רק סיעת המחנה הממלכתי, התמימה הקבועה של הפוליטיקה שלנו, שוב העדיפה את האינטרס הלאומי על המפלגתי וקפצה למים הסוערים. רק שם עוד מאמינים ש"ישראל מעל הכול". נכון, לפחות בינתיים זה גם השתלם פוליטית, אבל הם לא ידעו את זה מראש. גם עכשיו, אחרי שהתברר הרווח הפוליטי, אין הרבה תחרות על המשבצת של התפיסה הממלכתית.
ראש הממשלה וסיעות הקואליציה לא חושבים שצריך לשנות משהו בהתנהלות כלפי דרישות החרדים, אף שברור לכול שהתפיסה של "צבא קטן וחכם" קרסה ושיש צורך קיומי בצבא חזק וגדול. ראש הממשלה בנימין נתניהו גם לא חושב שצריך להציע תפיסה כלשהי לגבי זהות הגורם שאמור לשלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה. התפיסה הזאת חיונית לא רק כי שהקהילה הבינלאומית תובעת זאת מאיתנו – סיבה כבדת משקל כשלעצמה – אלא קודם כול בשבילנו.
אם ישראל לא תכריע בין ממשל צבאי ישראלי ובין ממשל פלסטיני בחסות בינלאומית כלשהי (לשתי האפשרויות יש יתרונות וחסרונות, ושתיהן לגיטימיות), המציאות כבר תכריע בשבילנו לטובת המשך הדומיננטיות של חמאס. זה בדיוק מה שקורה בחודשים האחרונים, כשחיילי צה"ל נאלצים שוב ושוב לשלם בדמם על כיבוש של אזורים שכבר נכבשו רק כמה חודשים קודם. אם ישראל לא תכריע מי ישלוט בעזה, המלחמה לא תסתיים עוד שנים ארוכות, וממילא לא נוכל להתפנות לגבול הצפון. ממילא לא יוכלו עשרות אלפי המפונים בצפון לחזור לבתיהם, ורבים מהם כבר לא יחזרו לשם לעולם.
בשאר התחומים המצב לא טוב יותר: כמה משרי הממשלה מתחרים מי יזכה ללייקים רבים יותר על חריצת לשון בוטה יותר כלפי ארה"ב – התומכת הגדולה שלנו, וכרגע כמעט היחידה. הדובר המוצלח ביותר שהיה לישראל פוטר, לפי הטענה, כי רעיית ראש הממשלה גילתה שהשתתף בשנה שעברה בהפגנות נגד הממשלה. אפילו המנהיג החדש של מפלגת העבודה חזר לאיים בנשק הסרבנות.
זה לא יעבוד לאורך זמן. לא לזמן רב יוכל להימשך הדיסוננס בין הרוח המופלאה בעם לשחיתות וההשחתה העולות מתוך "ההנהגה". בסופו של דבר, רבים וטובים ישאלו את עצמם אם הם באמת מוכנים להמשיך להעניק את מסירותם, את חיי המשפחה והפרנסה שלהם – אפילו את חייהם – לטובת מדינה שהנהגתה משעבדת הכול לטובת פוליטיקאים ציניים ומגזרים שלא משרתים. בצד המאבק הצבאי מוכרח להתקיים עכשיו מאבק אזרחי נחוש וחד־משמעי לשים סוף להשחתה. אחרת, לא יהיה לנו קיום.
