אין מלחמות שמחות, ובתולדות האנושות רק מעטות הסתיימו בניצחון מוחלט. בכל זאת, השאיפה לניצחון מוחלט, למרות היותה מועדת להגחכה, ראויה למבט של חסד. במבט ביקורתי גם הניצחון המוחלט על גרמניה הנאצית במאי 1945 סגר מלחמה אחת ופתח מלחמה חדשה – המלחמה הקרה. מלחמת ששת הימים, הניצחון המובהק בתולדות צה"ל, הוביל למלחמת ההתשה ולמלחמת יום הכיפורים. הניצחון המוחלט תמיד יחסי ותלוי הקשר. הוא תלוי במערכת הציפיות מהמלחמה ובאופק הדימויים הרווח ביחס אליה. הוא בוודאי אינו תעלול של תמונת ניצחון בלבד.
לתמונת הניצחון של חיילים רוסים המניפים דגל על בניין הרייכסטאג בברלין קדמו שנים של מלחמה אכזרית. רק בקרב האחרון לכיבוש ברלין איבדו הרוסים כ־80 אלף חיילים. למרות מחיר הדמים ששילמו כל בנות הברית, ולמרות שלא הגיעה אחרית הימים, סיום המלחמה היה אז בשורה גדולה שהדהדה בעולם בהתפרצות של שמחה.
סיום מהסוג הזה לא נראה כרגע באופק המלחמה שמדינת ישראל הוטלה אליה בבוקר 7 באוקטובר. אפילו השבת החטופים והשגת יחיא סנוואר ומוחמד דף לא יוכלו להבטיח יום חדש של סיום המלחמה הישראלית נגד חמאס ונגד המערכת האזורית האיראנית שהתאגדה להשמדתנו. לכן בלי בירור וליטוש מערכת הציפיות הלאומית בישראל יהיה קשה לחולל תודעת ניצחון.
תופעת המלחמה היא מהמורכבות במכלול התופעות האנושיות. בניגוד לניצחון במשחק כדורגל, אמות המידה לניצחון במלחמה תמיד תלויי הקשר ואינם קבועים מראש. הם קשורים בחלומות ובשאיפות לאומיות, ואינם מתמצים בעקרונות תורת המלחמה.
כך היה לפני 57 שנים בניצחון מלחמת ששת הימים. מפקד פיקוד הדרום אז, אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, סיפר ששמע ברשת הקשר את ההודעה "הר הבית בידינו" כשהיה בחדר הפיקוד בדרך לג'בל לבני, וידע שעם כל ההצלחה שהוא מוביל עם כוחותיו במדבר סיני הרגע המכונן בירושלים הוא הדבר הגדול שמקבע את הניצחון. לא הייתה זו בשורת סיום המלחמה, אלא בשורת הרגע ההיסטורי שבו נפגשו כמיהות יהודיות בנות אלפיים שנה עם מציאות חדשה. לרוממות הרגע הזה נתן ביטוי מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, בנאום הניצחון בהר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו אל חיק האומה… בידכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו".
מכאן יכול להתברר הקושי בסימון בשורת ניצחון במלחמה ברצועת עזה. בג'בליה, בחאן־יונס וברפיח קשה למצוא מקום מרומם נפש דוגמת הכותל המערבי. ובכל זאת, הישגי צה"ל השבוע ברצועת עזה ראויים להערכה ומסמנים מגמת ניצחון. אוגדה 162 ברפיח הצליחה להשיג שליטה מבצעית בכל ציר פילדלפי, גבול רצועת עזה עם מצרים. כבר בשלב הראשון נתגלו שם עשרות מנהרות ששימשו להברחת אמצעי לחימה מסיני. גם בלחימת האוגדות האחרות בצפון הרצועה ובמרכזה יש הישגים ניכרים. אלה המבקרים את התנהלות המלחמה מבקשים לזהות קשר ישיר בין ההישגים הטקטיים בשטח ובין המטרה האסטרטגית. אלא שבנסיבות המלחמה הזאת יש לייחס משמעות אסטרטגית גם להישגים מקומיים.
הניצחון תלוי גם בנכונות הכוחות לשאת בנטל ההתמדה ולשמר את תנופת ההתקפה בלחימה סיזיפית, המגלה מופת של רלוונטיות מבצעית. בטווח הארוך יהיו לכך משמעויות אסטרטגיות אזוריות. המלחמה מתמשכת מטבע הנסיבות המעצבות את הגיונה, לא בגלל חוסר תכנון או אינטרסים של ראש ממשלה או הרמטכ"ל.
למרות המערכה ההתקפית ברצועה, ביסוד האסטרטגי בזירת המלחמה הכוללת, גם בלבנון, מדינת ישראל מצויה במגננה. מטרת־העל – מעבר למטרות שהוגדרו בקבינט ב־14 באוקטובר ועודן בתוקף – היא קיום מדינת ישראל ושימור תנופת התפתחותה הציונית.
מול התכלית העליונה הזאת, על ההנהגה לתאם ציפיות עם הציבור, מתוך הפנמה שעצם הקיום הלאומי נתון בשעה הגורלית הזאת תחת איום קיומי. השראה לגודל השעה מצויה בדברי דוד בן־גוריון בראשית מלחמת העצמאות: "אין בוחרים במלחמה… היא משעבדת הכול לצרכיה. מי שאינו יודע להשתעבד ולשעבד הכול לצורכי המלחמה, כשאין מנוס ממנה, נגזר דינו, נגזר עליו כיליון מחפיר. המלחמה היא המבחן העליון לא רק של כוח, אלא גם של רצון החיים. אנחנו הועמדנו עכשיו אחרי אלפיים שנה במבחן העליון הזה".
הניצחון של מדינת ישראל חייב להיות מוחלט בעיקרון העליון המנחה את שימור קיומה לנצח.
