ממש כמו באושוויץ: תערוכת הנובה בניו יורק

לאורך כל המסלול לא דיברתי. פסעתי לאורך התערוכה בדממה, מביט בתמונות ובמיצגים ומאזין לקולות. אפילו הריחות סיפרו את הסיפור.

עד לרגע שהגעתי לנעליים.

עשרות נעליים מונחות בתצוגה, מכל הצבעים והסוגים. אז אמרתי את המילה הראשונה מאז שנכנסתי למתחם.

אושוויץ.

וזה לא היה בפולין. זה בניו יורק.

ממש כמו תצוגת הנעליים במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו – זו האסוציאציה היחידה שמעלה מיצג הנעליים של קורבנות מסיבת הנובה בתערוכה להנצחת מאורעות 7 באוקטובר המתקיימת בימים אלה בעיר, לפני שהיא ממשיכה לערים אחרות במדינה.

התערוכה מתחילה במוסיקה, בשמחה שהייתה שם, ברעים. לאמריקנים זה מזכיר את וודסטוק, מתורגם לגרסת  2023. אפילו ריח הקטורת באוויר מספק את האווירה ההולמת. ככל שמתקדמים, הזוועה הולכת ומתגברת. ברקע עדיין מתנגן הטראנס אבל מהמסכים בוקעים קולות ומראות, לעתים גרפיים, מאותו היום בנגב. על מסכי טלוויזיה המפוזרים בין העצים שהועתקו משם, או על מסכי הסמארטפונים המפוזרים לצד האוהלים בדיוק כמו במקום שבו נמצאו, אפשר לראות את האימה בעיני המתחבאים בשיחים, את המחבלים הארורים היורים בנוסעי הרכבים שנהרגים ומתנגשים זה בזה, את העדויות המצמררות של הניצולים.

את המסלול בנו במדויק כפי שנראה ברעים. עצי האקליפטוס הצעירים, האוהלים הצבעוניים שהובאו משם, שיירי בגדים, תכשיטים, חפצים אישיים, תיקים, מחברות, צעיפים, שקי שינה ושמיכות. חלק מהחפצים הם כאלה שבעליהם לא נודעו עד היום. חלקם נתרמו לתערוכה על ידי המשפחות או הניצולים עצמם. בין החפצים מצאנו כיפות, סידורי "תפילה ל-ה'" ו"ברית יעקב" וספר דברים – "שניים מקרא ואחד תרגום". על אחד השולחנות מצאנו חפצים שהיו שייכים למחבלי הנוח'בה: שעון יד ואוזניות.

ונעליים. הרבה נעליים.

לא שחורות וקרועות. סניקרס אופנתיים מכל המותגים. נעליים שנותרו ללא הרגליים שב-7 באוקטובר "אכלסו" אותן.

התערוכה היא חלק מפעולות ההנצחה שמקיימת עמותת קהילת שבט הנובה, שהוקמה אחרי 7 באוקטובר. מטרתה לקיים פעילות הסברה בארץ ובעולם, לתמוך בנפגעי מלחמת חרבות ברזל ומשתתפי מסיבת הנובה וקרוביהם באמצעות מימון, הנגשת מידע, סיוע בקבלת ייעוץ משפטי ומיצוי זכויות. העמותה מקיימת פעילויות קהילתיות-חברתיות, מסייעת במתן טיפולים נפשיים ומשלימים לנפגעי הנובה, נפגעי מלחמת חרבות ברזל קרוביהם ופועלת לסייע בחזרתם לשגרת חיים, מציאת תעסוקה, הכשרות, לימודים תרבות ופנאי.

רוב באי התערוכה הם יהודים מקומיים או ישראלים. דבי דויטש, תושבת וודמיר שבלונג איילנד, הגיעה עם בעלה פול והיא מתקשה לעצור את התרגשותה. "זו תערוכה עוצמתית ביותר" היא אומרת לנו. "עם מסר חזק ולקח שנצטרך ללמוד לגבי העתיד של מדינת ישראל ועם ישראל".

שאלתי אותה אם היה ראוי אולי להוסיף כמה סרטים "גרפיים" שימחישו את עוצמת הזוועה, מהסוג שמופיע באותו סרטון זוועות של דובר צה"ל. "אני חושבת שאם נרבה בסרטי זוועות, נפש האדם תהיה גסה בהם בהמשך הדרך ובכך נאבד את עוצמת החלחלה כי זה טבע האדם. מוטב להשאיר דברים לדמיון" היא עונה.

בין העצים מטיילות כמה צעירות, סטודנטיות בקולג'. יהודיות כמובן. הן מתעכבות ליד הסרט שבו מתאר לוחם ימ"מ רעול פנים כיצד הצליח להציל צעירים רבים ממשתתפי המסיבה. הסרטון מראה את חיילי מג"ב מגיעים לדוכן המשקאות, מנסים לברר אם מישהו נותר שם בחיים תוך צעקות "אנחנו צה"ל, משטרה!". איש אינו עונה. כשהם מקיפים את הדלפק מתגלות לעיניהם הגופות. "כולם מתים פה", שומעים את החייל ממלמל.

התערוכה תישאר בניו יורק עד אמצע יוני ולאחר מכן תנדוד לערים נוספות בארה"ב. היא כבר הוצגה בתל אביב וצפויה לחזור לשם.

ביציאה אנחנו מתבקשים לכתוב מסר מעודד של ריפוי, שלום ואהבה ל"אמא אדמה", נוסח רעיונות ה"נובה".

כתבתי שם: "המסר היחיד של ריפוי, שלום ואהבה העולה מכאן הוא נקמה חסרת פשרות באלה שלקחו מאמא אדמה את הריפוי, השלום והאהבה שלה".

נציין כי יוצרי המיצג הם הבימאית והיוצרת רעות פיינגולד ומפיק הנובה, הדיג'יי עומרי סאסי, שעבדו על הבאת המיצג והשקיעו שעות באיסוף העדויות, בניית התמה והצגתה לעולם