נתחיל מהסוף: אשרי העם שאלה אנשיו, ואבוי לה למדינה שאלה מנהיגיה. זה משפט שהיה נכון בשבעה באוקטובר, כשעשרות אזרחים הבינו מייד את מה שלקח לראשי המדינה והצבא להבין שעות ארוכות, וקפצו עם נשקם האישי לעבר יישובי העוטף. וזה משפט שנכון גם עכשיו, כשמאות ישראלים מכל רחבי הארץ הביעו רצון להגיע לאזור הצפון, ולסייע בפעולות הכיבוי לפני שהאש תחריב את בתי התושבים בקריית שמונה וכחל, ותכלה יערות שלמים שהיו ירוקים עד לפני מספר שבועות.
במקביל אליהם איתמר בן גביר, השר שאחראי על רשות הכבאות וההצלה, בכלל היה בהופעה בירושלים, במקום לפתוח חפ"ק קדמי בצפון; ראש הממשלה נזכר להוציא הודעה בשעת לילה מאוחרת ובה ציין שקיים הערכת מצב עם הגורמים הרלוונטיים; ואלוף פיקוד הצפון הגיע באחת בלילה לתחנת הכיבוי בקריית שמונה – 12 שעות אחרי תחילת האירוע.
מגיע לעם הזה יותר.
ביממה האחרונה נספרו קרוב למאה התראות על ירי רקטות וחדירת כטב"מי נפץ לצפון הארץ. לא היו נפגעים משמעותיים, אך בחיזבאללה יודעים לקרוא את החדשות ואת הלך הרוח ברחוב בישראל, והבינו שהצתת שרפות בסמוך ליישובים יכולה ליצור נזק פיזי לתושבים ולרכוש, ובעיקר נזק תודעתי שישמש אותם במלחמה הפסיכולוגית נגד ישראל.
חיזבאללה מכיר את ההיסטוריה הארוכה והטראומטית שיש למדינת ישראל עם שרפות, ומבין שזאת נקודה ששווה ללחוץ עליה. תמונות של יערות בוערים, אש שמגיעה עד לקו הבתים ודיווחים על צוותי כבאות שנלחמים במשך שעות ארוכות בכיבוי האש, הן הישג תודעתי משמעותי עבור ארגון הטרור, שמחפש נקודות במלחמה מול ישראל – שמצידה אינה מהססת להעניק לו כאלה.
נסראללה יודע היטב שתושבי דרום לבנון רוצים לדעת שהפינוי שלהם מביתם שווה את זה, ולכן הוא מוכן לספוג את חיסול פעיליו, במחיר של הישגים משמעותיים כמו פגיעה של רע"מ – רקטה עתירת משקל, מסוג "ברכאן" – במחנה גדול סמוך לקריית שמונה, והפצת התיעוד ברשתות החברתיות. צה"ל מצידו, ממשיך לסרב לקחת חלק במלחמה הפסיכולוגית, והודיע בעמימות על תקיפת "נכסים משמעותיים".
כך הגענו למצב שבו צה"ל תוקף שלושה מחבלי חיזבאללה ביום, מחיר שארגון הטרור מוכן לשלם, כשבצד השני תושבי ישראל רואים חבל ארץ שלם נשרף, ועדים לכך שהמדינה שלהם מתקשה בהשתלטות על גובה הלהבות, תרתי משמע.
ברמה הפרקטית יש שתי סיבות מרכזיות לקושי בכיבוי השרפות בצפון: הראשונה היא הרוחות החזקות שמסיטות את האש וגורמות לה להתפשט לכל עבר, והשנייה היא החשש של הכוחות מירי של רקטות, טילי נ"ט וכטב"מי נפץ לעברם, ולכן הסיוע במטוסי כיבוי והתנועה של הכבאיות בצירים מרכזיים מוגבלים.
ברמה המהותית, ראשי המדינה והצבא לא מבינים את מה שכל אזרח מבין מזמן – לא משנה כמה הצהרות הם ייתנו על "קרב הגנה", "סיכול נכסים משמעותיים" ו"גביית מחיר במשוואה", התחושה היא של עלבון צורב ובושה עמוקה, והתמודדות מוצלחת עם "גובה הלהבות" כוללת השתתפות במערכה הפסיכולוגית. תושבי קריית שמונה, שלומי וקיבוץ יפתח, לא יחזרו הביתה כשמנהיגי המדינה נמצאים מאחור ושומרים על עמימות בעזרת סיסמאות נבובות, אלא רק כשמפרטים להם באיזה יכולות של ארגון הטרור צה"ל פגע. דיווח על "חיסול פעיל במערך ההתעצמות של חיזבאללה", לא מעורר בך תחושת גאווה כשהבית שלך נשרף.
