יום השנה למבצע "מוקד" יחול מחר (ד'), בדיוק בזמן ליום הקולנוע הישראלי. הצירוף הזה מעלה שוב לדיון את הסרט "קרב אוויר", שיצא מוקדם יותר השנה ומקים לחיים קולנועיים את המבצע. ויש הרבה על מה לדבר.
ראשית, בואו נשים את הקלפים על השולחן: "קרב אוויר", הוא סרט הקולנוע הישראלי הימני הראשון מזה יובל. זה הערוץ 14 של הקולנוע. הגלי ישראל של המסך הגדול. נקודת ציון היסטורית, לא פחות.
הקביעה הזו מעלה כמה שאלות: למה לקח חמישים שנה לעשות סרט על מבצע מוקד, אחד המבצעים המפוארים בהיסטוריה של לוחמה מודרנית? (אם היינו באמריקה, היינו כבר עדים לסרט, לסרט המשך, ל"ריבוט" ועוד סרט שקודם למקורי). האם הדחייה קשורה לעוד אירוע שהתרחש ב-1979? ואיך זה מתחבר לרפורמה שמוביל השר מיקי זוהר (שמבוססת על מחקרו של עו"ד זיו מאור עבור פורם קהלת)?
התשובות הן חומר לסרט מרתק בפני עצמו.
קיצור תולדות הקולנוע הישראלי
תאמינו או לא, לפני 50 שנה לא היו קרנות קולנוע. הפקות הקולנוע מומנו על ידי משקיעים פרטיים ועל כל כרטיס שהיה נמכר המדינה הייתה מעניקה מענק כספי ליוצר. כלומר העם החליט מה "ויראלי" (ממש כמו צפיות ביוטיוב) והקולנוענים הקשיבו לרחשי העם ויצרו סרטים בהתאם. והתעשייה פרחה: "קזבלן", "מבצע יהונתן", "צ'רלי וחצי", "גבעת חלפון" וכן הלאה.
אבל אז חבורת יוצרים כושלים, שמאלנים שלא הייתה להם כל תקווה להשיג משקיעים להפקות או כל תקווה לקבל מענק (כי לא היה להם סיכוי למכור כרטיסים) החליטו לדרוש מהמדינה לממן עבורם את הפקות ה"איכות" שלהם. לסרטים שלהם הם קראו סרטי "הרגישות החדשה" – קולנוע מודרניסטי, "אמנות לשם אמנות שמחייבת ניתוק מנרטיב-העל הציוני" (אי אפשר להמציא ציטוטים כאלה). וכך ב-1979 נולדה "הקרן לעידוד סרטי איכות" – קרן הקולנוע הישראלי של היום.
אם לתמצת: הם יצרו לעצמם "מסלול עוקף עם".
עד מהרה השמאל עשה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: השתלט על קרנות הקולנוע, סגר את כל התחרות ובנה מונופול מעוגן בחוק שמונע הקמת קרנות חדשות. הצעד הבא היה החלפת קלאסיקות כמו "סלאח שבתי", "עזית הכלבה הצנחנית" ו"אבא גנוב" ב"אוונטי פופולו", "החיים על פי אגפא", "עץ לימון", "ואלס עם בשיר", ועוד.
(הערה לכל מי שמצקצקים בשלב הזה: לא, "פאודה", שהיא חצי בערבית ומראה שגם לצד השני יש אמא שדואגת, היא לא ימנית. "הבופור" שהפך את מלחמת לבנון הראשונה לאיזה קרב אגו, לא ימני וגם "בית לחם" שהוא חלק מאסכולת ה"הסכסוך מורכב" ו"מעגל הדמים נמשך", לא ימני. זה לא מורכב, אם הם יניחו את נשקם, מחר יהיה שלום).
קיצור תולדות קרב אוויר
קאט ל-2008 ובחור בשם רועי הורנשטיין יליד תל-אביב מחליט שהוא עושה סרט על מבצע מוקד. טופ גאן ישראלי, פטריוטי, ציוני, בלתי מתנצל.
החונטה השמאלנית ששולטת בקרנות מגחכת וזורקת עליו את כל הטריקים שיש בספר. הלקטורים עושים לו את המוות עם פנינים כמו, "הסרט נמנע מלגעת בנושאים מורכבים כמו אימת המוות, הרס שמלחמה גורמת (לשני הצדדים) והאבסורד שבעצם קיומה של מלחמה… התסריט מכיל מינון נמוך של כל הממד האנטי-מלחמתי והשאלה ביחס לחיוניותה או דרכים להימנע ממנה כמעט שאינם נידונים, לא בטקסט ולמיטב הקריאה גם לא בסאבטקסט. נשאר באזור המוגן של סרט מלחמה ישיר ומתוחקר, ובכך נמנע מאמירה חדש על משמעותה הפילוסופית והרגשית. לא שואל שאלות מוסריות, לא מאפשר מבט פנימה אל נפשו של הטייס. אין קביעת עמדה".
אבל הבחור לא מוותר. הוא פונה לשרת התרבות, למועצת הקולנוע ועושה בלגן, וב-2017 מצליח איכשהו (עדיין לא ברור איך) לקבל מימון מקרן רבינוביץ' (הגדולה מבין שתי הקרנות). אבל זה עדיין לא מספיק וההפקה נופלת.
"קרן האפרטהייד"
עוד קאט ל-2018 ומירי רגב מצליחה בתרגיל מרשים להוסיף למצבת הקרנות הקיימות עוד שלוש קרנות "פריפריה": שומרון גליל ונגב. רק תושבי פריפריה בתפקידי מפתח יכולים לגשת. החונטה השמאלנית משתגעת ומכריזה חרם על קרן שומרון שהיא לדידם "קרן פוליטית שמקדמת אפרטהייד!" (כאילו ערבי מיו"ש יכול להגיש לקרן הקולנוע הישראלי בתל-אביב). הורנשטיין, שבשלב הזה כבר תושב השומרון, פונה אל הקרן, מקבל את יתרת המימון וב-2020 יוצא לצילומים. חצי מימי הצילום מתרחשים בשומרון. אבל זה לא נגמר בזה. חולפות עוד ארבע שנים עד שהסרט יוצא.
סרט מלחמה בזמן מלחמה
ב-2023 חלק קטן מטייסי מילואים וסדיר מחליטים להילחם ב"דיקטטורה" ומחרבים את המותג של חיל האוויר. הסרט ממתין על המדף, ואז השבעה באוקטובר קורה וכעבור חצי שנה ההפצה מחליטה לשחרר את הסרט לאקרנים בפסח 2024. חגיגה! ואז סוף שבוע ראשון של הסרט באקרנים והאיראנים משיקים מתקפת טילים היסטורית ומשם המצב רק מחמיר.
הביקורות השמאלניות צוננות (כותרת מאקו: "קרב אוויר היה יכול להיות אחלה, אבל הוא רק בסדר") ומעודדות אנשים לחכות לסטרימינג אבל הקהל יודע מה הוא אוהב ולמרות כל זאת הסרט מושך 100 אלף איש לקולנוע, מה שבאינפלציה של זמנים נורמליים משתווה לפי חמישה לפחות. סוף.
די עם הפוליטיקה, איך הסרט עצמו?
הסרט אחלה. מחר, 5 ביוני, יחול יום השנה למבצע "מוקד" ויום הקולנוע הישראלי. צירוף מקרים מרגש שנותן לסרט משמעות נוספת ומעצים את חוויית הצפייה בו. כקהל אנחנו מקבלים הזדמנות להיזכר שעל אף שכרגע המצב קשה, ב-1967 גם לא היה פיקניק. חמשה צבאות הקיפו אותנו, אמברגו הוכרז עלינו ולמרות הכול, כיסחנו אותם, כי היינו ביחד! זה נותן תקווה ומרומם את רוח העם. כמו שאומנות אמורה לעשות.
מדובר ב-106 דקות שנוגעות בדיוק במקומות הנכונים. הסרט עומד לרדת מהאקרנים. המלצתי הגורפת היא לצאת מהבית ולצפות בו על המסך הכי גדול שאפשר עם הסאונד הכי טוב. אל תחכו לסטרימינג. יהיה פספוס לצפות בסרט שכזה על מסך הסלולר.
רק אל תצפו ממנו ליצור שום דבר מלבד אותה תחושה חמקמקה של תחושת גאווה במדינה ובדגל שלקח לבחור בשם רועי, 50 שנה להחזיר אותה לקולנוע הישראלי.
כמה תהיות לסיום
1. תהרגו אותי, אני לא מבין איך הימין לא עף על הסרט הזה. כמה פעמים התלוננתם כששמעתם איזה במאי שמאלני משמיץ את המדינה כשבידו הוא אוחז בפסלון קוף הזהב מפסטיבל ברלין. אז עכשיו סוף-סוף מישהו הצליח להביס 50 שנה של רודנות והימין מגיב… בצרצרים. חבל. אם הוא היה של השמאל, לא הייתם מפסיקים לשמוע על ההישג הטכנולוגי (שהוא באמת עצום), על רמת האקשן, על כך שהוא מתחרה במיטב הסרטים מהוליווד. כי השמאל מבין את המשמעות של קרב אוויר. הימין כנראה לא.
2.לאחרונה חתמו על עצומה 1,800 יוצרי קולנוע (צאצאים אידיאולוגיים של מקימי שיטת עוקף העם) נגד הרפורמה החדשה של השר מיקי זוהר. להלן הרפורמה בשנקל: הקרנות יקבלו כסף לפי שיטת ניקוד שתתעדף קצת יותר סרטים שמצליחים להביא קהל על פני סרטים שזוכים בפסטיבלים בחו"ל. יותר ניקוד = יותר כסף. אם קרן רוצה עוד כסף היא צריכה לממן סרטים שהקהל הישראלי ירצה לראות. איזה קונספט! לחשוב שהעם מספיק חכם להחליט מה איכותי ומה טוב עבורו. שהוא אינו זקוק לוועדה של מומחים שתקבע עבורו. אין דבר דמוקרטי מזה. אני באמת לא יכול לתאר לעצמי איזה יוצר יכול להתנגד לדבר כזה. אולי יוצר שמפחד מדמוקרטיה.
