היום לפני שמונים שנה בדיוק פרסם הגנרל אייזנהאואר את פקודת היום לקראת הנחיתה בנורמנדי. בעלות הברית עמדו אז לפני המהלך שיסיים את מלחמת העולם השנייה, ואייזנהאואר ידע שהוא צריך שחייליו יתנו את כל-כולם. הפקודה שלו נפתחה במילים נודעות: "אתם עומדים לפתוח היום במסע הצלב הגדול", והסתיימה בתפילה לאל הכל-יכול.
למה בחר אייזנהאואר דווקא במילים הדתיות הללו? ומה לגבי החיילים האתאיסטים, שהמינוחים הללו אולי לא ימצאו חן בעיניהם – שלא לדבר על היהודים, שלא חיבבו מסעות צלב? כנראה הגנרל הדגול הניח שעבור הרוב המכריע של חייליו אין תחליף ברגעים הללו לשפה הדתית, ואי אפשר להוציא מהתמונה את אלוהים.
אצלנו שחטו את עופר וינטר כאשר העז להזכיר בפקודת קרב שלו לחייליו, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", את "אלוהי מערכות ישראל". אבל האלוף הפלמ"חניק שייקה גביש סיים גם הוא את פקודת הקרב שלו לחייליו, ערב מלחמת ששת הימים, במילים "יהי ה' עמכם". שוב ושוב מתברר – בישראל ובעולם – שחיילים רוצים להידרש לאלוהים בצאתם לקרב.
סרטוני ״רעל״ של לוחמים עם טקסטים דומים יש כל השנה מכל החטיבות. אבל התיעוד הזה, של גדוד 12, הערב באזור הדרום, נראה אחרת ונשמע אחרת pic.twitter.com/lTAc48OgSB
— רועי שרון Roy Sharon (@roysharon11) October 9, 2023
במלחמת שמיני עצרת קיבלנו עוד ועוד סרטונים של גדודים הצועקים "שמע ישראל" לפני כניסתם לעזה, לפעמים בליווי תקיעות שופר. ביום השלישי של המלחמה רץ ברשתות סרטון ויראלי של חיילי גדוד 13 בגולני – שחטפו מכה נוראה בטבח הקשה – עומדים במעגל, מחבקים זה את זה, קופצים ושואגים: "אני גולני משוגע". אך בסרטון המקורי, שהעלה העיתונאי רועי שרון, אפשר לראות גם מה הם שואגים מיד אחר כך: "עבדו את ה' בשמחה". דתיים וחילוניים, חובשי כיפה וגלויי ראש, מהללים את שם ה', מיד לאחר שקברו את חבריהם הגיבורים, ומיד לפני שחזרו לעזה לנקום את מותם.
למה זה כך? למה מאז ומעולם חיילים מחפשים את אלוהים? גם בגלל הפתגם האנגלי הנודע – "אין אתאיסטים בשוחות", אך אולי גם מסיבה אחרת. בימי שגרה אנחנו מסתפקים בדרך כלל בשפה הליברלית, שמתמקדת באזרחים היחידים ובצרכים שלהם. השפה הזו מדברת על אינדיבידואלים שנקשרים ביניהם בחוזה חברתי, שאמור למקסם את האינטרסים של כל אחד מהם. זו שפה שיש לה יתרונות רבים, והניסוחים הללו עובדים איכשהו בימי שגרה. אך הם כושלים לגמרי בזמן מלחמה. שהרי מלחמה דורשת מהחיילים מסירות נפש, וזו סתירה גמורה לאינטרס האישי שלהם.
מלחמה דורשת להעמיד את הכלל מעל הפרט. כל יחיד הוא עולם ומלואו, ואנו רגישים מאוד לחיי אדם, אך במלחמה אנו שולחים את החיילים להילחם למען עמם, בידיעה ברורה שלא כולם יחזרו חיים. אי אפשר להילחם בלי הידיעה שיש משהו גדול מאיתנו.
ביטוי עילאי לידיעה הזו גילינו בצוואתו של החלל בן זוסמן הי"ד: "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל… אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי… אני מלא גאווה ותחושת שליחות, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה". שלומם של יחידים הוא ערך עילאי, אך אין הוא גובר על הבטחת קיומו של העם כולו.
ההכרה הזו כשלעצמה אינה קשורה לאמונה דתית, אלא לשכל ישר. לו חשב אלחנן קלמנזון הי"ד שחיי היחיד קודמים לקיומו של הכלל, הוא לא היה נוטש באמצע שמחת תורה את ביתו הנוח בעתניאל ולא היה מוסר את נפשו כדי להציל מאה מתושבי בארי.
עבור אלו המאמינים באלוהים – ועל פי כל המחקרים, הם רוב גדול של האוכלוסייה – הברית עם אלוהינו שוזרת בתוכה את ההכרה הזו, שיש דברים שגדולים מאיתנו. אך גם רבים מאחינו האהובים שאינם מאמינים באלוהים בוחרים בזמן מלחמה להשתמש במינוח דתי. אולי משום שזוהי בעיניהם המטפורה הזמינה ביותר לערכים העילאיים שהם מוכנים להתמסר להם; להכרה שיש משהו גדול מהם, אולי העם או רוח ההיסטוריה, או משהו סמוי שאין הם נוטים להגדיר.
ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה דתית ברובה, והמקורות העתיקים שלנו שוזרים בתוכם את אלוהים לבלי הפרד. מי שרוצה לשאוב מהם כוח ברגעי משבר, פעמים רבות לא יכול להימנע מהשפה הדתית; פעמים רבות עוד יותר הוא פשוט אינו רוצה להימנע ממנה.
