"בכוונתי להוביל מרד פוליטי. להפנות את הגב לסטטוס קוו הפוליטי. שום דבר במדינה הזאת לא עובד יותר. אנחנו בדעיכה", כך טען נייג'ל פארג' בשעה שהכריז על שובו לפוליטיקה הארצית לקראת הבחירות שיערכו בבריטניה בעוד כחודש בדיוק. מהלך זה של פארג', שתפס את המפלגה השמרנית בהפתעה, טוען החוקר הפוליטי מתיו גודווין, הוא יותר מהכרזה פוליטית שגרתית. לדבריו, מדובר על לא פחות מתחילתה של מלחמה על עצם נשמתה של השמרנות הבריטית ועל כן על דמותה של בריטניה עצמה.
מטרת מפלגת הרפורמה שבשמה מתמודד פארג' על מושב בפרלמנט היא לא לנצח את מפלגת הלייבור – שעתידה לזכות בבחירות הקרובות בניצחון היסטורי מרשים, 420 מתוך סך של 650 מושבים בפרלמנט לפי סקרים שונים – אלא לנגוס בצורה משמעותית בכוחה של המפלגה השמרנית הנמצאת בצלילה חופשית. לשם המחשה, רק אחד משלושה אנשים שהצביעו לשמרנים בשנת 2019 מתכנן להצביע עבורם עתה לפי הסקרים. בעוד שבארצות הברית המפלגה הרפובליקנית נכבשה על ידי טראמפ ותומכיו, בבריטניה מפלגת הרפורמה מנסה לטפס על גבה של המפלגה הטורית המייצגת את השמרנות הממסדית. כניסתו של פארג' למירוץ עתידה להוביל לסגירת הפער בין המפלגות ולהערכתי לעריקים פוליטיים רבים משורות השמרנים.
שלושה דברים מרכזיים מבדילים בין השמרנות הממסדית אותה גילמו דמויות כגון דיוויד קמרון, תרזה מיי, בוריס ג'ונסון ורישי סונק ובין הימין החדש המגולם על ידי פארג' ושורה של חברי פרלמנט שמרנים חדשים.
הדבר הראשון הוא פופוליזם. פארג' מגדיר את עצמו ורואה בעצמו פופוליסט גאה. הוא מתכוון לכך שהוא מבקש לענות על הצרכים והדרישות של אותם חלקים נרחבים בציבור הבריטי שאינם חלק מהאליטה הכלכלית, תרבותית והפוליטית של האומה. אם יש דבר שהאליטות הבריטיות סולדות ממנו, טוען פארג', זה מהאנשים הבריטים הפשוטים בהם הם רואים עדר שטוף מוח, אחוז בדעות קדומות שדבק במסורות לאומיות ודתיות שאבד עליהן הכלח. ככל שהאליטות הבריטיות הופכות למנותקות יותר מהמוני העם, טוען פארג', כך הפופוליזם הופך וימשיך להפוך לפופולארי יותר. לא רק שפופוליזם אינו עומד בניגוד לשמרנות אמיתית, לפי פארג' הפופוליזם הבריטי הוא כרגע הכוח השמרני היחידי שנותר במדינה לנוכח אליטות ליברליות רדיקליות.
הדבר השני הוא התנגדות נחרצת להגירה. אחת הטענות המרכזיות של פארג' היא שמפלגת הלייבור והמפלגה השמרנית לא רק שלא הצליחו לבלום גלי הגירה אדירים לבריטניה מהעולם השלישי, הם עודדו את גלי ההגירה הללו בפועל כאשר לא פחות מ-2.5 מיליון מהגרים זרמו לבריטניה בשנתיים האחרונות בלבד. בעוד שהשמאל עודד הגירה מסיבות הומניטאריות ואג'נדה הדוגלת בבריטניה רב-תרבותית, השמרנים עודדה הגירה מטעמים כלכליים. תזוזה חופשית של עבודה, כך נטען, אינה שונה באופן מהותי מתזוזה חופשית של שירותים וסחורות.
דא עקא שגלי ההגירה העצומים הטיבו אולי עם המעמדות העליונים בבריטניה אך פגעו קשות בקהילות המקומיות של האזרח הבריטי מן השורה, דחפו את השכר של עובדי היום מטה וגבו מחיר ממשי ממדינת הרווחה הבריטית. לאור זאת, פארג' מבטיח בראש ובראשונה לצמצם בצורה דרסטית את ההגירה ולהגן על גבולותיה של בריטניה.
הדבר השלישי הוא התנגדות הנחרצת לרב-תרבותיות והעלה על נס של הלאומיות, הריבונות והתרבות האנגלית. בעיניו של פארג', המפלגה השמרנית היא אינה אלא שמרנית בשם בלבד. בכל הנוגע לסוגיות חברתיות, תרבותיות ולאומיות – המפלגה השמרנית היא ליברלית לגמרי. המפלגה השמרנית נכשלה כשלון גמור בלהגן על המסורת הלאומית הבריטית, על גיבורי התרבות שלה וקידמה הלכה למעשה אג'נדה שמאלנית של רב-תרבותיות, קיצוניות מגדרית, אזלת יד לנוכח אסלאם רדיקלי ואג'נדת ווק רדיקלית.
המקרה של פארג' ומפלגת הרפורמה בבריטניה מספר סיפור גדול יותר על ההתארגנות הפוליטית המחודשת במערב כולו ובכלל זה גם בישראל. בעוד ועוד מדינות, מפלגות שמרניות ממסדיות מאבדות מכוחן ומפנות את הדרך למפלגות ימין פופוליסטיות. זו אינה מקריות. מדובר בתופעה ממשית שלא ניתן לפטור על ידי הדבקה של תוויות גנאי, פנייה לפסיכולוגית המונים או הסברים כלכליים דטרמיניסטים. ברחבי המערב אנו עדים למלחמת תרבות ממשית, כאשר מצד אחד עומד מחנה על-לאומי המחזיק בדוגמות של רב-תרבותיות וסדר חברתי פרוגרסיבי ואילו בצד השני ניצב מחנה המבקש לבצר את מדינת הלאום, המסורות העממיות, המוסר המקובל והדת היאודו-נוצרית. נייג'ל פארג' הוא הפנים העתידיות של השמרנות הבריטית וזוהי בשורה טובה לישראל.
