התרגלנו.
התרגלנו לחיות תחת טילים והפגזות. התרגלנו לחיות בחרדה. התרגלנו לבשורות היומיומיות הקשות. אך יותר מהכל, התרגלנו לשאת בנטל – גם כשכובד המשא מאיים להכריע.
כשהחוסר בשורות הצבא זועק לשמיים, ההכרה בהכרח העכשווי להירתם ולתת שכם חייבת לכלול את כל חלקי העם, ללא יוצאים מן הכלל.
ב-7 באוקטובר נפל דבר. ביום בו לקו כל המאורות, התגלו מיטב בנינו בגדולתם. עם קריאה וללא קריאה, נהרו כולם מכל קצוות הארץ וקצוות העולם, במחויבות בלתי מתפשרת להגן על אדמתנו, לוחמים שעברו בית בית לחלץ את אחיהם שגורלם עמד להיחרץ. לוחמים שאדמתנו ספוגה בדמם.
אותם הערכים, אותה הרוח – היא היא ליבת כוחו של צה״ל. הזכות לחיות במדינת ישראל מגלמת בתוכה את החובה המוסרית הבלתי מתפשרת של כל אחד ואחת מאיתנו – חרדים כחילונים ונשים כגברים – להתגייס למען השמירה על ביטחון עמנו ומולדתנו.
בימים אלו, עם ישראל מתמודד בחזיתות רבות בארץ ובעולם. יהודים באשר הם חוששים לשים כיפה בפרהסיה, מצניעים בכל דרך את יהדותם וזיקתם לישראל ונתקלים בגלים-גלים של אנטישמיות חובקת עולם. ושוב, בלונדון, פריז, רומא וניו יורק – נשרפים דגלי המדינה ונקראות קריאות שמד.
בימים אלו, כשאף אחד מהפורעים אינו מבחין בין יהודים חרדים, רפורמים, קונסרבטיבים, ליברלים או חילונים – החשיבות של איחוי וחיזוק החברה הישראלית על כל רבדיה, הינה קריטית. קריטית לחיזוק חוסננו וכושר העמידה שלנו בלחימה ממושכת, בתמיכה במשפחות שנעקרו מבתיהם, בכאב האובדן, בפצועי הקרב ובמשפחות החטופים וכמובן – הלוחמים שמחרפים את נפשם בהגנה על המולדת.
אין בי ספק שהיכולת להירתם למשימה והידיעה שכל חלקי העם שותפים ותורמים מכוחם, תחזק את הצבא בעת הקריטית הזו – כמו גם את החוסן הלאומי.
אני קוראת מכאן לכל אותם פוליטיקאים, עורכי דין, רבנים, שופטים ומובילי דעה בקהילות השונות – לחדול מהתפלפלויות תקציביות, כמותיות, הלכתיות, סוגיות גמרא של מסתברא ואיפכא מסתברא וכדומה, להבין את גודל השעה, להקשיב לרחשי ליבם של הלוחמים והמשפחות הכורעים תחת הנטל, להתגייס מתוך אמונה בצדקת הדרך והמטרה – ולממש את החוק כדברו.
חוסננו וכוחנו באחדותנו. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת.
