חומש במדבר, ובו מסעותיהם ופקודיהם והרפתקאותיהם של ישראל במדבר, מתחיל ברשימות. בני ישראל נמנים למשפחותם לבית אבותם, איש על מחנהו ועל דגלו. הרשימות הלכאורה־טכניות הללו הן ראשיתו של עם ההופך מקבוצה כאוטית של עבדים במנוסה, לגוף בעל מבנה ארגוני מסודר, כזה שבו לכל אחד ברור לאן הוא שייך ומה תפקידו.
עקרון הסדר והארגון הוא העיקרון השושלתי: כל אחד שייך לבית אב, למשפחה, לשבט. סדר המנִייה קשור בסדרם במשפחת יעקב: על פי סדר הילודה (ראובן הבכור), או השיוך לאימהות. הסדר הוא גם מרחבי: נוסעים וחונים על פי סדרים קבועים, מי לצד מי ובאיזו רוח.
השבטים נמנים בפרשה במתכונת קבועה: מוזכר שם השבט אך לא נמנים שמות המשפחות, ומוזכר מספר הזכרים בני עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא. אך לכללים הללו יש גם יוצאי דופן.
מתח סביב הבכורה
חריג בולט במפקד הוא שבט לוי, שאיננו נמנה על פי סדרו במשפחת יעקב, אלא בקטגוריות נפרדות ובאופן שונה. הלויים לא נכללים אמנם במפקד הרגיל, אבל הם מופקדים על המשכן:
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד… בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו… וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ.
יש זיקה בין מִפְקד לתפקיד. התפקיד המיוחד של הלויים משפיע לא רק על אופן מנייתם, אלא גם על מקומם במרחב ועל הסדר המרחבי כולו: מחנה לוִיה והמשכן קובעים את נקודות הזיקה והיחס של שאר המחנה במדבר, בחנייתו ובנסיעתו.
כאשר הלויים כן נמנים לבסוף (בפרק ג), הם אכן נפקדים בזיקה לתפקידם: בשונה משאר השבטים, הם נמנים באופן מפורט, כולל שמות בתי האב והמשפחות – מכיוון שלכל משפחה תפקיד אחר. כך למשל בני גרשון: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי", ובהמשך: "וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל, מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְקַלְעֵי הֶחָצֵר". והם נמנים לא רק כ"יוצאי צבא" אלא כבר מגיל חודש.
המפקד מגיל חודש ומעלה קשור בהיבט אחר של ייעוד הלויים, המחליפים את הבכורות, שיועדו מלכתחילה לתפקיד עבודת המשכן:
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר… וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל.
הפקידה של הלויים קשורה לא רק למנִייה ולא רק לתפקיד, כי אם גם לפקידה במובן של זיכרון. הבכורים מוקדשים לה' מתוקף הזיכרון ההיסטורי של מכת הבכורות. הם נפדו מגורל הבכורות בארץ מצרים, ולפיכך הם פיקדון בידי ה'. וכדי לפדות אותם מהקדשתם לתפקיד יש צורך במפקד הן של הלויים והן של בכורות ישראל מגיל חודש ומעלה, שהרי גם תינוקות נפגעו במצרים.
קיים אפוא מתח בין הסדר החברתי המעניק משקל לבכורה, ובין תפקידי הלויים ומימוש הבכורה בפועל. המפקד הכללי מדגיש שראובן הוא הבכור, אך לוי, הצעיר ממנו, הוא שמקבל את התפקיד המשמעותי. יש משקל לבכורי ישראל, אך הלויים מחליפים אותם. גם בית קהת אינו הבכור, ועדיין אהרן ובניו, מבית קהת, מקבלים את תפקידי הכהונה. נדב הוא הבכור בבני אהרן, אך הממשיכים בפועל הם אלעזר ואיתמר.
הפוטנציאל האבוד
וכאן יוצא הדופן הנוסף במניין: בני אהרן. המפקד שלהם חורג מן התבנית הקבועה של המניין, מן השייכות לאב, ואפילו מן ההסברים להתייחסות הנפרדת ללויים.
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.
בני אהרן מיוחסים לא רק לאביהם כי אם גם לדודם משה. משפחת אהרן מתוארת כפי שהייתה בשלמותה "ביום דִבר ה' את משה בהר סיני". הזיקה למשה קשורה בהתגלות למשה. כל בני אהרן נמשחו לתפקידם המיוחד, גם אם תולדותיהם ממשיכים דרך אלעזר ואיתמר, בשל האובדן הנורא של נדב ואביהוא. נדב ואביהוא מתו לפני שהספיקו להפוך לחוליה בשרשרת; "בנים לא היו להם". ועדיין, ממש כמו לבכורי ישראל, התורה מעניקה משמעות וחשיבות למנייתם דווקא בתוך המניין התכליתי הזה. האם יש בכלל אפשרות לזכור את בני אהרן שנפקדו – הפעם מלשון היעדר – משושלת הכהונה לדורות?
בפתחו של חומש הפקודים יש משמעות לא רק למפקד המספרי, לא רק לתפקיד וההפקדה שבמינוי, כי אם גם לפקידה, לזיכרון. אנחנו פוקדים וזוכרים את הנפקדים הנוכחים במניין, ואת הנפקדים הנעדרים ממנו. אנו נושאים גם את זכר הפוטנציאל שלא מומש. בכורי ישראל לא יממשו את פוטנציאל הקדשתם לה' בעבודת המשכן, אבל מששרדו במצרים הרי הם נושאים עימם זיכרון זה כל חייהם, גם אם בפועל הלויים מחליפים אותם. כל בכור ישראל שנולד ייפדה על ידי הכהן בשל הזיכרון ההיסטורי הזה. בני אהרן נושאים עימם את הזיקה למשה הקשורה בהתגלות התורה אליו, תורה שעוברת לעם דרכם, אף שהם לא בניו הביולוגיים. זיכרונם ופיקדונם של נדב ואביהוא עולה ומוזכר כשמוזכרים אחיהם הכהנים, גם אם לא השאירו צאצא ממשי בעולם, וגם אם ההבטחה הגלומה במשיחתם לכהנים לא זכתה להתממש. ולוואי שיהיה בדברים משום נחמה.
