בסוף ביני מתגרש. כלומר ממש בהתחלה, במשפט הראשון של הספר: "ביום של הגט נקרעה לי החגורה וכל הזמן החליקו לי המכנסיים". בסוף הוא עומד בבית הדין מול אסתר, אישה שהוא אוהב מאוד, ומניח בכפות ידיה הקעורות את המגילה שתתיר אותה לכל אדם. כלומר הוא מנסה לעשות את זה, אבל הוא בוכה. וגם, כאמור, מחליקות לו המכנסיים.
עם הסצנה הכואבת והכתובה־היטב הזאת נפתח "מי שסוכתו נופלת", רומן הביכורים של צבי בן מאיר. מכאן הספר מתפצל אל שני צירי זמן מקבילים, שהוא מדלג ביניהם: הראשון מתאר את התקופה שקדמה לחתונתם של אסתר וביני – איש טיפול דתי־לאומי, בן של רב וגם הומוסקסואל. השני הוא המראה הבלתי נמנעת: התקופה שקדמה לפירוק הקשר וסיום הנישואים. וכמו בהגדה של פסח, שמתחילה בגנות ומסיימת בשבח, הספר הזה שמתחיל בגירושים מסתיים בחתונה, זו שהתרחשה שש שנים לפניהם.
בציר הראשון של העלילה מקטעים מתוך ילדותו ונעוריו של ביני, תלמיד ישיבת הסדר – הלימודים בישיבה, קשריו הקודמים והתפתחות הקשר עם אסתר. נדמה שהוא עונה על השאלה מה גורם לגבר להקים משפחה עם אישה שאינו נמשך אליה, ומה גורם לאישה להסכים לזה, אף שהפגין כלפיה כנות (או לפחות כנות חלקית) וחלק איתה את סודו באשר ל"נטיות ההפוכות", בשפתו. הציר השני מתחיל ברגע משבר של אסתר, שבו היא מבינה שלא תוכל להמשיך לקיים את חייה כפי שהם, ומשם אל התהליך שהם עוברים כזוג והוא עובר כיחיד מול עצמם ומול העולם.
אף שהספר לא מוגדר רשמית כממואר, הוא בעל מאפיינים רבים של הסוגה הזו, הפורחת לאחרונה בספרות העולמית. לא קיים אלמנט של מתח באשר להתפתחות העלילה, שהרי הסוף ידוע מראש, אבל ניכרת מחשבה רבה בעבודת הקולאז' שבה הזיכרונות השונים מסודרים. בניית הדמויות איטית וסבלנית, ומערכות היחסים השונות מצוירות באופן יסודי ומלא צבע.
קול קטן ונוגע ללב
הבחירה המפתיעה ביותר בספר מבחינתי הייתה העדינות שבה הוא כתוב. עדינות נהדרת, בלתי צפויה ובלתי נגמרת. הספר הזה יכול היה בקלות להיות מתריס, עוקצני, בועט, מלא בכעס ובהאשמות. במקום זאת מדובר בטקסט רך להפליא, נוטף נועם, בעל מגע קליל, ומלא באהבה. אהבה לחברה הדתית ולמקורות הדתיים, למרות המחירים שהם גבו וגובים מאנשים שנמצאים בצמתים שבהם עמד ביני. אהבה לבית ולמסורת, ואולי בראש ובראשונה זה ספר על אהבה לאישה. אהבה עמוקה ומסורה, שבכל זאת מותירה את הזוגיות בחיסרון נורא.
העדינות הזו ממלאת תפקיד חשוב בשני רבדים. ראשית, היא מנגישה את הספר לקהל הדתי, ואפילו החרד"לי. באופן יוצא דופן ביחס לנושא שבו הוא עוסק, אין בספר מיניות בכלל. כשהמילה "פורנו" מוזכרת פעם אחת, על ידי מטפל שביני מגיע אליו עם הוריו אחרי ההחלטה להתגרש, הגיבור עצמו מתמרד כלפיה. "נחשפת לפורנו, הוא שאל שוב ואני חשבתי על אמא שלי שיושבת פה בכורסה. אמא שלי, שמעולם לא ראיתי את ראשה גלוי ללא מטפחת. אמא שלי שבחגים ובחול המועד עומדת להתפלל בסלון על יד ספרי הקודש… אמא שלי שנושקת לנו את נשיקת שבת שלום שלה אחרי שהיא מדליקה נרות, אמא שלי והמבט שלה כשאבא אומר דבר תורה בשולחן ומה פורנו מה פורנו מה פורנו עכשיו… לא, לא ראיתי פורנו, אמרתי" (עמ׳ 149).
התפקיד השני שנושאת העדינות הוא תפקיד ספרותי. מערכת היחסים בין התוכן לצורה בספר הזה מובהקת בניגודיות שבה. התוכן קשה, מעלה סוגיה כואבת, אולי בעלת המורכבות הגדולה ביותר ליהדות האורתודוקסית בימינו. היה מתבקש כמעט להשתמש במילים אגרסיביות, כוחניות, שזועקות את העוול ותובעות שינוי. אבל קולו של הדובר לא כועס ולא מאשים ולא גס. הוא כן וקטן ונוגע ללב. הוא לא הופך שולחנות או צועק על מישהו; הוא מספר סיפור. סיפור אמיתי, עצוב ומפרק, על בית שהתפרק. ודווקא בגלל העדינות הזאת, הלב של הקורא צורח את כל מה שהספר הזה שותק. יש כאן טיפול ספרותי אינטליגנטי ורגיש בנושא מורכב, והתנועה המנוגדת בין התוכן לצורה מתבצעת בצורה חכמה מאוד.
כאשר הספר מדבר על עוול, הוא כלל לא מדבר על העוול שנעשה לביני. הכותב מתמקד דווקא בעוול שנעשה לאסתר. גם בנקודות הנדירות שבהן הגיבור מביע כעס – כלפי מטפלי המרה או כלפי ראש הישיבה הנערץ לשעבר – הוא לא מדבר על מה שקרה לו אלא על מה שקרה לה. אף שהספר עוסק בגבר שנמשך לגברים, יש בו מבט מרתק דווקא על הפרספקטיבה הנשית. לא רק באופן שבו הדובר חש את הכאב של אסתר, ומרגיש שאין מחילה על התקופה שבה היא חיה לצדו בתחושת דחייה מתמדת; אלא גם באופן שבו הוא רואה אותה, רואה אותה באמת, ומשמיע את הקול שלה.
למשל, לצד זיכרונות הילדות והנעורים שמתאר הדובר מחייו שלו, כמקובל בממוארים, הוא מוסיף גם זיכרון ילדות אחד שלה, איך היא הלכה לאיבוד כשהייתה בת שש, וכל היישוב הלך לחפש אותה. "אבל אז אסתר הופיעה פתאום, ככה בדלת הבית. עם שערה הצהוב הבהיר ועם לחיים סמוקות ועיניים כחולות וגדולות ובוץ ולכלוך בשתי הנעליים… ואבא שלה שאל, איפה היית. הלכתי לשמיים, אמרה אסתר. מה, אמא שלה שאלה. לשמיים, אמרה שוב אסתר, עליתי עד לקצה של גבעת הסלעים כדי להגיע לשמיים. אבל לא הגעתי, היא אמרה באכזבה לנוכחים המופתעים. השמיים רחוקים מאד".
הזיכרון הזה, על המטען הסימבולי שהוא נושא, משתלב בסיפור חייו של ביני עצמו, ומציג רגע מתעתע שבו למרות המרחק הבלתי ניתן לגישור, התקיים מפגש אמיתי בין בני הזוג. אמיתי וצפוף עד כדי הטמעת זיכרונות ילדותה בזיכרונותיו.
קריאה ספרותית ולא רכילותית
בחירה מעניינת של המחבר היא להשמיט מהספר את העובדה שהוא מבוסס, באופן רופף או הדוק, על סיפור אמיתי. בחיפוש קצר ברשת אפשר לראות באופן גלוי שהמחבר, ממש כמו ביני גיבור הרומן, הוא הומוסקסואל בוגר החברה הדתית, שהתגרש מאשתו אחרי כמה שנות נישואים ושני ילדים. בספר אין לכך רמז, אפילו במעורפל. באופן נדיר בספרים בכלל ובספרי ביכורים בפרט, בולט בהיעדרו חלק ה"תודות", שפעמים רבות חושף את אחורי הקלעים של העבודה על הספר ומידע על הסופר. גם טקסטים נלווים אחרים לא מגלים הרבה, בניגוד למקובל בממוארים אחרים (למשל בממואר הפואטי של מאיר ויזלטיר, "שברי שיר מול ימפה", שבו הערות השוליים ושאר הטקסטים הנלווים מספרים סיפור לא פחות מהשירים עצמם). ההקדשה היא "לאבא ואמא", ללא פירוט נוסף, ובפסקת הביוגרפיה בכריכה האחורית מצוינים רק שנת לידתו של הסופר והפרסים שבהם זכה בעבר על סיפוריו הקצרים. בפתח הספר תוכלו למצוא את הדיסקליימר הקבוע: "עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר". מצאתי אותו משעשע מעט, במיוחד לאור מקומות שבהם ההרחקה מהסיפור האמיתי התבצעה בצורה מינורית ואפילו עצלנית, למשל ההסבה של ישיבת רמת גן לישיבה הבדיונית גבעתיים.
מדוע לא לציין את הבסיס האמיתי לסיפור, שעשוי היה להעניק משנה תוקף לטקסט? מעבר לניסיון המתבקש להגן על הפרטיות שלו ושל בני משפחתו, נראה שקיימת כאן אמירה מהותית של הסופר, שמכוונת את הקריאה להיות לא רכילותית אלא ספרותית. כאומר: זה לא הסיפור שלי. או אולי, זה במקרה גם הסיפור שלי. אבל יותר מזה, זה פשוט סיפור. יש לו קיום עצמאי בעולם, אנא קראו אותו כך.
במהלך השבועות שחלפו מאז שהספר ראה אור, הרשת שקקה תגובות שמצביעות עליו כעל ספר חשוב וכסיפור בעל מטען משמעותי בשאלת היחס ללהט"ב. עם זאת, לטעמי הספר מעניין יותר דווקא בשל הפן האמנותי ולא העקרוני שבו. נכון, זהו ספר חשוב, אבל יותר מזה הוא ספר נפלא. הכתיבה טובה מאוד, בעלת שפה פנימית סוחפת, שטף העלילה זורם וקריא ביותר, והדובר הוא בעל מבט חד ומלא חמלה, שבעזרתו הוא תופס פרטים גדולים וקטנים, וממלא גם את הרגעים הסתמיים ביותר במטען פואטי בעל איכות מכשפת.
גם אם, באופן טבעי, קהל הקוראים הראשוני יהיה מהמגזר הדתי ומיוצאיו, לא אתפלא לראות את הספר מצליח גם בקרב אוכלוסיות אחרות בארץ ואולי בעולם. בעיניי הוא מראה יפה כיצד הפרטיקולרי הוא אוניברסלי. "אפקט שטיסל", אני נוהגת לכנות את העניין הזה. לפעמים דווקא סיפור פנימי שנולד מתוך שפה מסוימת של אוכלוסייה מצומצמת, מתגלה כסיפור האוניברסלי ביותר, שיכול לגעת גם באנשים מעולמות רחוקים. הטקסט מגולל סיפור אנושי, מלא רגש ונקי ממניירות, וככזה הוא פונה אל כל קורא.
הייתי רוצה לראות את הרומן הזה נקנה ונקרא, מעלה את השאלות שהוא שואל בלי לשאול. אבל צמצומו של הספר הזה לתפקידו הפוליטי יגרע מערכו. "מי שסוכתו נופלת" הוא רומן יפהפה, שמראה איך ספרות טובה היא לפעמים כמו צל ומי באר.
