כל מפגש עם ספר מתחיל בעטיפתו. עטיפת הספר הזה מעוצבת בצורה מסקרנת ומתוחכמת: גווניה סגולים, רובם כהים. במחצית התחתונה של העטיפה נראים גלי ים מתנשאים. בכותרת באה המילה משבר, וכשהיא בהקשר ימי, מיד מהדהדות באוזניי מילות המשורר בתהלים: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (מב, ח), ודברי יונה במעי הדגה: "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (ב, ד). במרכז העטיפה גלגל הצלה גדול, כאלה הקשורים על דופני ספינות, וכתוב עליו באותיות גדולות מסורת. בתוך הגלגל פריט מתוך ציורו האחרון והמפורסם של מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים", שצויר בשנת 1878.
גוטליב שם קץ לחייו כעבור חודשים אחדים. הוא הנציח את עצמו בציור זה בשלוש דמויות, ופעם נוספת בכתובת שעל גבי ספר התורה שבציור: "לזיכרון נשמת המנוח כמהר"ר משה גוטליב זצ"ל". למאוריצי גוטליב לא היה גלגל הצלה, אולם האיור שעל גבי העטיפה מביע במשתמע מסר הפוך: ליהדות המסורתית, שנאלצה להתמודד עם גליה הסוערים והמאיימים של המודרנה, היה גלגל הצלה, דווקא בדמות המסורת. עטיפה שכזו היא "מְתַאְבֵּן" משובח לספר, שתוכנו משובח לא פחות.
הספר מאתגר מכמה היבטים. הוא שייך למה שמכונה לעיתים במחקר "מיקרו היסטוריה", היינו מחקר נקודתי המתמקד בדמות, במקום, בחפץ או במסמך מוגדר אחד. מחקר ממוקד שכזה מאפשר לחוקר (וגם תובע ממנו) לבצע "קידוח עומק", ומכוחו להציע בתום מסעו כמה תובנות כלליות, שעל חוקרים אחרים לבדוק את מידת תקפותן גם בנסיבות אחרות ובהקשרים אחרים.
שריאל התמקד בשלוש סוגיות הלכתיות שהעסיקו את חכמי אזור פוזן במחצית הראשונה של המאה ה־19, שבאותה עת ניכרו בו השפעות פולניות וגרמניות כאחת. המקום ה"סִפִּי" (לימינלי) הוא תמיד מסוכן ומרתק גם יחד, וגם התקופה הייתה טעונה ומסוכנת. הצירוף של זמן ומקום סיפיים רומז לקורא שקריאתו לא תהיה על מי מנוחות מפני שהעלילה עתידה להיות סבוכה, מתוחה, ותזמן לו הפתעות.
"שורשי במזרח ונופי במערב"
בראש הספר מבוא ארוך ובו מציג שריאל את המתודולוגיה שנקט במחקרו, ובמה היא נבדלת משל חוקרים אחרים. דווקא הלשון המאופקת והמכבדת שנקט כלפי קודמיו חושפת את ביקורתו על דרכיהם, ומלמדת שהתייחס לגופו של נושא ולגופו של טיעון ולא לגופם של הכותבים. החידוש העיקרי בדבריו הוא שאין די בחקר ההלכה כתחום משפטי וביישומו בחיים, אלא יש לתת את הדעת גם לנסיבות הזמן, המקום והתרבות, ולהשפעתן על שיקולי הפוסקים. במילים אחרות: ההיבט ההיסטורי אינו חיצוני לעיון ההלכתי אלא מרכיב מהותי בו, ולכן כל מחקר בתולדות ההלכה חייב להיות מושתת גם על התמצאות יסודית בתולדות היהודים בסביבת הפוסק, בהקשרן הפנימי (בתוך הקהילה או החברה היהודית) והחיצוני (בקרב הרוב הלא יהודי).
עוד מציב שריאל כבסיס למחקרו את הנחתו פורצת הדרך של ההיסטוריון הדגול פרופ' יעקב כ"ץ, שבניגוד גמור לאופן שבו האורתודוקסיה הציגה את עצמה, כהמשך ישיר ותמים של החברה היהודית הטרום־מודרנית, לאמיתו של דבר היא הייתה תופעה חדשה, מודרנית לחלוטין, שפעמים רבות נקטה עמדה נוקשה מעבר למתחייב מעיקר הדין כדי למנוע חדירת השפעה חיצונית, שנתפסה כ"מדרון חלקלק". שריאל מסתייע במחקריו המקוריים והחדשניים של פרופ' חיים סולובייצ'יק, שבהם בחן את השפעת המציאות על התפתחות ההלכה. בהתאם לכך מבחין שריאל בין שינויים משני טיפוסים שמתרחשים בהלכה – "תוספת" ו"מפנה". מונחים אלה מַפרים את דיונו בהמשך, כשהוא מדייק באבחון טיב השינויים בסוגיות הנידונות.
בליבת הספר ניתוח מדוקדק של שלוש סוגיות הלכתיות מורכבות: התפתחות דיני בין השמשות, שלהם השפעה גדולה בין השאר על זמני השבת ומִשכה; כוחה של האישה להעיד על עצמה שהיא נידה או טהורה, ובמשתמע להשפיע על האפשרות לקיים יחסי אישות עם בן זוגה; והתפתחות דיני אבלות וקבורה של מי ששם קץ לחייו. שריאל מראה היטב כי שתי הסוגיות הראשונות הן מקרים פרטיים של פער ומתח בין המורשת ההלכתית לגילויי המדע. הסוגיה השלישית מעמתת את המסורת עם תפיסות תרבותיות חדשות כלפי המתאבד – משלילה גורפת, שהתבטאה לא רק בקבורה מחוץ לגדר, אל אמפתיה והבנה, וממילא לקבורה בתוך בית הקברות.
הספר הוא בעיקרו מחקר היסטורי, ושריאל הוא היסטוריון המלמד תחום דעת זה במכללות תל־חי ושאנן. הדיון ההלכתי הוא אפוא רק תשתית לעיון ההיסטורי. תשתית חיונית, שמבהירה מה יתרונו היחסי של שריאל על פני חוקרים אחרים: הוא שולט היטב בספרות ההלכה לגווניה כשם שהוא בקי בתולדות עמי הסביבה ובתולדות היהודים בתוכם באותה תקופה, המחצית הראשונה של המאה ה־19.
בקיאות זו ניכרת היטב ומרשימה בפרק השני, שבו משרטט שריאל את "תווי הפנים" הייחודיים של יהדות פוזן באותה תקופה. הוא מאפיין אותה באמצעות הדימוי "שורשיי במזרח ונופי במערב". כלומר, מרבית יהודי האזור נותרו מחויבים להלכה שהתעצבה במרכזי התורה בפולין, ובה בעת אימצו הלכי רוח תרבותיים שצמחו בגרמניה. עיון בספרות המחקר שעליה נסמך שריאל מלמד שלבד משליטתו במקורות עבריים עוד התבסס על מחקרים מגוונים בגרמנית ובאנגלית, ובעזרתם הוא מעמיד תשתית איתנה להבנת מקומם של היהודים בחברה הכללית שם, וטיב תהליכי השינוי שהתחוללו בקרבם.
תרבות המובלעת
שלושת הפרקים הבאים הוקדשו כל אחד לסוגיה הלכתית אחת. ככל שהמחבר חותר לקצר, עדיין הוא נדרש להסביר מה עשה אותן למורכבות ולמאתגרות, וכן מה התחדש בדיונים שהיו בהן בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19. הסקירות ההלכתיות מחזיקות עמודים רבים. כדי לעמוד על הדקויות שבהן, הקורא נדרש לאורך רוח ולתשומת לב רבה, אך אלה שכרם בצדם. שריאל משבץ את הבירורים ההלכתיים בפרספקטיבה רחבה, הן מבחינת תולדות ההלכה הן מבחינת השפעת הזמן והסביבה על נושאי הדיון.
בתום הדיון בסוגיית בין השמשות מגיע שריאל למסקנה כי "בניגוד לתיאוריה של כ"ץ, למרות תהליכי האקולטורציה שעברו על הקהילה היהודית בתקופה זו, בסוגיית בין השמשות שומרי ההלכה נותרו נאמנים להלכה הפולנית. אל מול רוחות המשבר המנשבות בעָצמה בפוזן בחרו בעלי ההלכה להיצמד למסורת הפסיקה המקובלת בצור מחצבתם בפולין, המקלה יותר ומתאימה יותר לדרך ההתנהגות של הציבור הרחב… הדבקות במורשת ההלכתית… הובילה לפסיקה מקלה בנושאים בעלי משמעות הלכתית קריטית כדוגמת כניסת שבת. למרות המציאות הנגלית לעין כול ולמרות מדע האסטרונומיה, העדיפו הפוסקים להעניק עדיפות מכרעת למסורת" (עמ' 96). אותה מגמה הוא מזהה גם בסוגיה השנייה.
בתחילת הדיון על התמורה ביחס אל המתאבד, מבהיר שריאל מה המורכבות שעימה התמודדה ההלכה מראשיתה: "בגלל העובדה שהמאבד נטל את חייו, שלא כדין, נשללות ממנו הזכויות של נפטר רגיל. במקביל קרובי משפחתו, שלא חטאו, זכאים למימוש של דיני האבלות, המשקפים את כבודם" (עמ' 134).
אבן דרך בהתגבשות השינוי ביחס אל המתאבד היא תשובה שכתב ר' שאול ברלין (להלן רש"ב), בנו של רב הקהילה היהודית בברלין, בספר "בשמים ראש", שאמנם יוחס לרא"ש אך ככל הנראה הוא פרי עטו של רש"ב. שריאל מתמצת אותה כך: "בתשובה הזו מבצע רש"ב מהלך כפול: מחד גיסא הוא מבקש להרחיב את ההיתר המסורתי לאבלות על אדם שהתאבד בעקבות חשש לייסורים כבדים או מתוך מצוקה דתית, למקרים שבהם הוא מתאבד בגלל מצוקה רגשית. מאידך גיסא, בהמשך התשובה רש"ב מבקש להחיל את ההלכה המסורתית של מניעת אבלות על מתאבד על מקרים שבהם ההתאבדות נעשתה מתוך תפיסה פילוסופית המכחישה את נצחיותה של הנשמה. אותה תשובה, שנועדה להכיל התאבדות ממניעים רגשיים, משמשת כמכשיר להגנה על ערכים מסורתיים בדבר נצחיות הנשמה ושלימותו של העולם הנברא, כנגד מתקפה מבית מדרשה של הנאורות" (עמ' 137).
שריאל סוקר ומנתח את עמדותיהם של ר' עקיבא איגר ובנו ר' שלמה, ר' יעקב צבי מקלנבורג (מחבר פירוש "הכתב והקבלה"), החת"ם סופר ור' אפרים זלמן מרגליות מלבוב, ועוד משיב אלמוני שמצא בכתב יד עלום. אחר כך הוא דן בשינוי מקום הקבורה של מתאבד בראי תיאוריות סוציולוגיות של הצבת גבולות ותרבות המובלעת, ושוב מגיע למסקנה שהתפיסה של יעקב כ"ץ, ולפיה החברה האורתודוקסית היא תמיד מובלעת פונדמנטליסטית הנוטה באופן אוטומטי אל החומרה, אינה מתיישבת עם השיח ההלכתי בסוגיית היחס אל המתאבד.
הפרק האחרון, שכותרתו "מסורת בזמן משבר: סיכום ומסקנות", ממחיש היטב את איכות העיון של שריאל. מעיונֵי המיקרו הוא ממריא למסקנות מכלילות, המנוסחות בזהירות ובאיפוק. הוא מראה שלעיתים ההלכה התפתחה בערוץ פנימי אוטונומי ולא כתגובה לגירוי או לאיום חיצוני, ומפיק מסקנות חשובות לגבי ההתפתחות בתפיסת הפונדמנטליזם מאז שהחל לשמש מושא למחקר. אכן, זה טיבו של מחקר שקול, מקצועי והגון: תחילה חוקר פורץ דרך מציע תובנה כללית חדשה, ולעיתים מהפכנית, ואחריו באים ממשיכיו ומלטשים את התובנה הזאת באמצעות סייגים וניסוח מורכב יותר.
כבר כתבתי כי זהו ספר מאתגר, התובע מאמץ אינטלקטואלי וכושר ריכוז גבוה, אך המאמץ כדאי. שריאל הוציא מתחת ידיו מחקר מלומד ויסודי, המאיר סוגיות מורכבות וטעונות, תורם להבנת מגמות בהתפתחות ההלכה, וראוי לשמש נקודת ייחוס מאתגרת למחקרים בעתיד. דעת לנבון נקל שמחקרים כעין זה מותנים בבקיאות בספרות ההלכה לדורותיה ולגווניה (יש הבדלים עקרוניים בין חיבורים סיכומיים דוגמת "משנה תורה" ו"שולחן ערוך" לבין שאלות ותשובות), בידע ובהבנה בהיסטוריה העולמית ובתוכה בתולדות היהודים, ובשליטה בשפות אירופיות המאפשרת להתמודד עם מיטב המחקרים המתפרסמים בעולם. שריאל התמודד עם כל אלה באופן מרשים, והוא ראוי להערכה רבה ולהכרת טובה על ספרו. אני סקרן לקרוא את מחקריו הבאים וללמוד מהם.
