לפני כמה ימים הודיעה "הסולידית" למאות אלפי עוקביה שהדרכונים החדשים עבורה ועבור בני משפחתה הגיעו מהשגרירות. הסולידית היא בלוגרית פיננסית שזהותה האמיתית אינה גלויה, ולכן לא ידוע בשגרירות של איזו ארץ מדובר, אבל הייתי מהמר על אחת המדינות שמדברות אנגלית ויש בהן מערכת חינוך ובריאות מערבית. היא הבהירה בפירוש מחד שהיא לא מתכוונת לעזוב מחר בבוקר, ומאידך שהיא לא מלקטת אזרחויות זרות בשביל הספורט אלא מתוך כוונה ברורה לעזוב בתרחיש שבו נטל המס והשירות יגדל או שהמשטר יאבד את מאפייניו הדמוקרטיים. היא לא לבד. קשה אומנם למצוא נתונים ממשיים בזמן אמת, אבל השיח בארץ הולך ומתמלא מזה שנה וחצי בהצהרות על ירידה. ברוב המקרים הן מגיעות מהחלקים החזקים של החברה, כאלה שיש מדינות אחרות שישמחו לקלוט אותם. בשיא המאבק על הרפורמה התארגנה קבוצה של כ־2,000 רופאים שחיפשו יחד רילוקיישן, ועוד קבוצות גדולות של אנשי הייטק ומקצועות חופשיים אחרים שהחלו בניסיונות להקמת קהילות במקומות שונים בחו"ל.
אפשר להבין אותם. אם לא יהיה שינוי במגמות הנוכחיות, בתוך 20־30 שנה משקלם של מי שלא מתפרנסים או משרתים בצה"ל יעיק במידה ניכרת על השאר. קשה לראות איך אפשר יהיה לקיים מערכות בריאות והשכלה מודרניות בלי הגדלה משמעותית של נטל המס על אנשים עובדים, שיקדישו בעתיד הנראה לעין תקופות ארוכות לשירות בסדיר ומילואים. אז אפשר להבין את מי שהתחילו לארוז. אבל להזדהות היה לי קצת קשה, עד שקלטתי שבדיוק כך מתארים המדרשים את אלימלך בתחילת מגילת רות.
גם שם זה התחיל ממערכת המשפט: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" – דור ששופט את שופטיו ובו ההנהגה היא סמל של רקב ושחיתות. וגם שם העוזבים הם אנשים מבוססים שמסתכלים בעיניים פקוחות במתרחש ומבינים שאין להם עתיד: "אמר, למחר עניים מתכנסין ואיני יכול לגור ביניהם". חלקם הולכים, בשלב ראשון, לרילוקיישן של כמה שנים: "לא בא להשתקע אלא לגור שם". אבל, וזה כבר מסר שהסיפור דורש מהם לקחת בחשבון, מגורים זמניים עלולים מהר מאוד להיגמר בחתונה וממנה הדרך קצרה להיטמעות מוחלטת.
מה המגילה רוצה לומר למי שמבקשים לרדת? ודאי שהיא חושבת שזה לא רעיון מוצלח, עובדה שבסוף כמעט כולם מתים. אבל בשם איזה טיעון היא יכולה לדרוש את ההישארות של אלימלך, שהמדרשים מתארים יפה כל כך איך כל ישראל מסבבים את פתחו, זה בקופתו וזה בקופתו; איך היא יכולה לצפות מאדם הגון להישאר תחת שלטון של חונטות ומקורבים ששכח את הערכים הבסיסיים ביותר של צדק ומוסר?
המגילה נותנת תשובה ומספרת שנעמי: "שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" – ברגע שאתם עוזבים אתם מתנתקים מהגורל של עם ישראל. אתם תחיו חיים אישיים מאושרים, יותר או פחות, אבל כשיום יבוא וה' יפקוד את עמו, אתם לא תהיו חלק מזה. ואז נעמי עושה הכול כדי לחזור, כי היא רוצה להיות חלק. כי אם חושבים לטווח ארוך, איכות החיים בחברה שיש בה סולידריות וחסד של אמת היא משהו שלא תוכלו למצוא בשום מקום אחר במערב.
אבל לרות יש תשובה אחרת. אין לה חשיבה לטווח ארוך, היא רוצה לחבור אל הסיפור של עם ישראל בארץ ישראל גם אם לה עצמה לא יהיה עתיד. כמו אותה אישה זקנה הנוטה למות, שהתקשרה לאבא שלי לפני כמה שבועות וביקשה שיגייר אותה. אפילו לטבול במקווה היא לא יכלה בכוחות עצמה, והייתה צריכה שבעלה יישא אותה בזרועותיו אל חיק עם ישראל, ימים ספורים לפני שנכנסה בשערי שמיים.
בתחילת המלחמה התפרסמה בדיחה נהדרת של גארי קספרוב, אלוף שחמט עולמי ומתנגד משטר יהודי־רוסי, על המכנה המשותף של גיוס מילואים ברוסיה ובישראל: שניהם יוצרים בשדה התעופה של מוסקבה תורים ארוכים לטיסות לתל־אביב. אני מכיר את האנשים שעמדו שם בתורים, הם לוחמים בגדוד שלי וחלקם היו כבר בדרך להשתקעות בחו"ל. ודווקא הרגע שבו עתיד המדינה נראה כאילו הוא מוטל על הכף, שלח אותות חשמליים ברשת העצבים של העם היהודי ועורר מתרדמה ארוכה את הזעקה העתיקה: באשר תמותי אמות ושם אקבר.
