מאז הטבח בשמיני עצרת רבים שואלים "איפה טעינו", אך לרוב הם מתכוונים לומר "איפה טעיתם". לכן אנסח את השאלה באופן ברור יותר, בלשון יחיד: איפה טעיתי?
ובכן, טעיתי לא מעט. טעיתי כשהערכתי את הזהירות החששנית של ביבי בענייני ביטחון, ולא הערכתי מספיק את אזהרות "הקיצוניים". טעיתי במידת הנזק שמחוללות המריבות הפנימיות שלנו. טעיתי כשחשבתי שמשפחת גולדין מגזימה בדרישתה לאפס סובלנות כלפי החמאס. טעיתי במחשבה שכבר אין לנו הרבה מה ללמוד ממלחמת יום הכיפורים. טעיתי כשסברתי שאפשר לחכות שני דורות לגיוס החרדים. טעיתי אפילו בהערכת ישיבת עתניאל, עד שראיתי את גבורתם של בנֵי קלמנזון. אבל אתמקד בטעות אחרת, מורכבת יותר. וכדי להציג אותה באופן הנכון, אפתח בהערה היסטורית.
השבוע מלאו עשרים שנה למותו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. בחירתו של רייגן הביאה לשינויים רבים באמריקה. "מחוקק אחד האשים אותי שאני מחזיק בגישה של המאה ה־19 בנושא חוק וסדר", אמר פעם רייגן, והוסיף: "זו האשמה שקרית לגמרי. אני מחזיק בגישה של המאה ה־18". לא רק את הגישה לחוק ולסדר שינה רייגן כליל, אלא גם את מדיניות החוץ של אמריקה. בשנות השבעים שלטה במפלגה הרפובליקנית גישת הריאל־פוליטיק של הנרי קיסינג'ר הערמומי. קיסינג'ר היה מוכן לעשות עסקאות עם כל מי שרצה לסחור עם אמריקה. הוא עשה דיל עם סין הקומוניסטית נגד ברית המועצות הקומוניסטית. ברית המועצות נלחצה מהעסקה המסתמנת, ובעצמה החלה לנהל מגעים עם ארצות הברית, מה שכינו אז "דטאנט", רגיעה.
שר החוץ הבריטי האגדי הלורד פלמרסטון אמר פעם שלבריטניה אין ידידים, יש לה אינטרסים. המציאות לימדה אותי שהריאליסטים העיקשים עלולים למצוא עצמם בלי ידידים וגם בלי אינטרסים
רייגן הביא למדיניות החוץ שפה שונה לגמרי. בשנת 1983 הדהים את שומעיו בוועידה נוצרית כאשר אמר על ברית המועצות: "נתפלל להצלתם של כל אלה שחיים באפלה הטוטליטרית – נתפלל שהם יגלו את השמחה הכרוכה בידיעת הא־ל. עד שזה יקרה הם מוקד הרוע בעולם המודרני… אימפריית הרוע".
אימפריה של רוע – איזה מדינאי מדבר בשפה כזו? דיפלומטים בעולם כולו נחרו בבוז. "רייגן הוא קאובוי", אמרה החוכמה המקובלת בחוגי המדינאים. רבים רמזו גם שזקנתו הפכה אותו סנילי למחצה. רייגן היה אז בן 72, מה שהיה מגדיר אותו היום כינוקא בין מנהיגי ארצות הברית, אך אז נתפס כגיל מופלג. רייגן עצמו הרבה להתבדח על גילו. פעם אמר שהרופא שלו הפסיק לשאול אותו בן כמה הוא; "הוא פשוט עושה לי בדיקת פחמן 14" – כזו שעושים לעתיקות ארכיאולוגיות. רייגן הצטייר אז כקשיש מנותק, שהביא לעולם המלוטש של הפוליטיקה הבינלאומית סגנון מוסרני ודתי, שאבד עליו הכלח.
לא עברו שנים רבות וכל העולם גילה שהקאובוי הקשיש הבין במדינאות יותר טוב מכולם: רייגן פתח במרוץ חימוש שרוסיה המושחתת לא הייתה יכולה לעמוד בו, הוריד את ברית המועצות על ברכיה והביא להתפרקות אימפריית הרשע.
לפני מלחמת שמיני עצרת, היו שדרשו מישראל לנקוט עמדה מוסרית ברורה בעד אוקראינה ונגד רוסיה. אני דווקא הייתי בעד העמימות. הערכתי את מדיניותו הזהירה של נתניהו, שהלך בין הטיפות, וניסה לשמור על יחסים סבירים עם שני הצדדים. האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, כך חשבתי, מחייבים אותנו להתפשר קצת במישור המוסרי. טעיתי בזה, כי כאשר פרצה המלחמה, גילינו שנשארנו קירחים מכאן ומכאן: פוטין בגד בנו מיד ובחר בציר הרשע. שר החוץ הבריטי האגדי, הלורד פלמרסטון, אמר פעם שלבריטניה אין ידידים, יש לה אינטרסים. המציאות לימדה אותי שהריאליסטים העיקשים עלולים למצוא עצמם בלי ידידים וגם בלי אינטרסים.
ספר דברים טורח להבהיר לבני ישראל שגם בעולם המדיניות הבינלאומי יש שיקולי מוסר וערכים. ארצו של כל עם שייכת לו, ולכן אסור לישראל לכבוש את ארצות שעיר, עמון ומואב שמעבר לירדן, "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר… כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". באותה מידה, לעמים אחרים אסור לשלוט בארצנו שלנו, ארץ ישראל; ואם הם עושים זאת אין הם רק מזיקים, אלא גם גזלנים. כך היינו צריכים להתייחס גם לניסיון של רוסיה לכבוש את אוקראינה.
אין לנו ערובה שמדיניות מוסרית תוביל תמיד לתוצאה מדינית מעולה, ולפעמים אין מנוס מפשרות ערכיות. אך במצבים של אי־בהירות, כשקשה לדעת מה הכי מועיל, כדאי לעשות מה שהכי טוב. כשאיננו יודעים איך תשפוט אותנו ההיסטוריה, מוטב שנעמוד בלי בושה בפני שיפוטו של מצפוננו.
motzash.navon@gmail.com
