לחץ כבד של ראשי התושבים בצפון, שבתיהם הורעשו ללא רחם, הניע את ממשלת ישראל להחליט על העברת המלחמה לשטח האויב. שוועתם גאלה את הדרג המדיני מהיסוסיו. "יעשה כל אחד כמיטב יכולתו כדי לסייע לניצחון", נכתב בפקודת יום של אלוף הפיקוד.
דוד אלעזר קראו לו. בראש חודש סיון תשכ"ז, היום לפני 57 שנים, חצו פקודיו את הגבול, וכבר למחרת הסיפור נגמר. דגל כחול־לבן הונף בחרמון, שעדיין היה מקושט בשלג פה ושם, מתנה נפלאה לעם ישראל ערב חג השבועות. מי ייתן ויהיה אפשר להעניק לו מתנה דומה גם לרגל חג השבועות הנוכחי, אך ייחולים אינם תוכנית עבודה. קל מאוד להחניף לתושבים המעונים, לצעוק בטלוויזיה שככה זה לא יכול להימשך, להצמיד כיתובית יאוש ללהבות ברכס רמים ("הצפון אבוד"), אבל לפני הכול חשוב להכיר ביכולות, ולפי שעה הן מוגבלות.
במצב העניינים הנוכחי, אם נתעלם מתרחישי נס, צה"ל יזדקק להרבה יותר מיומיים כדי להרחיק את האויב מהגבול אל מחוץ לטווח הקורנט והבורקאן. בניגוד ל־67' הוא ייאלץ להתמודד עם מערך רקטי שמסוגל למוטט מגדלים במרכז הארץ. זו הסיבה שהממשלה מהססת כל כך, למרות המראות המקוממים במטולה, ושהמטה הכללי אינו שותף להשתוקקות של דרגי פיקוד נמוכים יותר לפלוש כבר ללבנון. זו השתוקקות בריאה הנסמכת על אופטימיות מופרזת. אפילו צה"ל הכול־יכול של יוני 67' התפנה לתקוף את סוריה רק אחרי שסיים את הטיפול בחזיתות העיקריות – מצרים וירדן. צה"ל של יוני 24' הוא צבא אחר. דיאטה רב־שנתית במצבת הכוחות שלו לא הותירה לו שכבות שומן מספיקות ללחימה רב־חזיתית בעצימות גבוהה. הוא יזדקק לתקופה משמעותית כדי להשתקם ולהשתפץ, וייתכן שעד אז כדאי להתאזר בסבלנות. לא לכפות עליו מלחמה שהוא אינו מתלהב לצאת אליה.
ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מזהירים כל הזמן את נסראללה שסבלנותנו פוקעת, אבל בין המילים אפשר לשמוע את ההתלבטות הקשה. חבר הקבינט אבי דיכטר אזר השבוע אומץ לחשוף אותה בפה מלא. "אנחנו לא מעצמה שיכולה להתמודד עם איומים בו־זמנית בשבע חזיתות בעוצמה מרבית", הוא התוודה השבוע בכנס מטעם מכללת תל־חי, "אנחנו לא ארצות הברית. אין לנו את היכולות, את הכלים ואת המשאבים האנושיים, הכלכליים והמלחמתיים. לכן, אתה בוחר את החזיתות שבהן אתה נלחם תחילה".
כידוע, החזית שנבחרה תחילה היא עזה. אירועי 7 באוקטובר לא אפשרו בחירה אחרת. גורמים בכירים שתמכו בהצעה להכות קודם כול בחיזבאללה נוטים להודות היום שטעו, ושאכן היה הכרח להקדים את התמרון בעזה. צה"ל כותש שם באיטיות את חמאס, והמלאכה עדיין רבה. היא לא מתנהלת כמו ההבטחה החגיגית של סגן הרמטכ"ל חיים בר־לב מתקופת הכוננות של 67', להכות בערבים "חזק, מהר ובאופן אלגנטי".
מומחים לא מעטים משוכנעים שגם הפעם היה אפשר לקצר תהליכים, אבל בחוכמה מן הצד הדברים תמיד נראים פשוטים יותר. מערך הביצורים האדיר שחמאס בנה בעזה כשישראל נמנמה על כתפי התקווה שהוא מורתע, מצריך כעת עבודת ניקוי יסודית, שלא לדבר על האילוצים הנלווים: ביידן, בלינקן, האג, תקציב, חימושים וכמובן סוגיית החטופים. חשש הפגיעה בהם מקטין את דרגות החופש של הלוחמים בשטח. הלחץ הכבד של בני משפחות החטופים ושל כלי התקשורת שעוסקים בהם מבוקר עד ערב מכביד על כל מהלכי המלחמה. הוא גרם לממשלה ולצה"ל לחוש נקיפות מצפון על עצם היציאה למלחמה, תחושה המכבידה מאוד על אופן הניהול שלה. מהלכים מבצעיים עוכבו כדי לתת סיכוי למו"מ על עסקת חטופים, ולמנוע טענות כזב כאילו להנהגה לא אכפת מהחטופים. אמריקה דרשה שוב ושוב לחכות, והממשלה נעתרה.
זה לא עזר. גם השבוע נטען בהפגנות ש"הדם הוא על הידיים של ממשלת הדמים", לא על הידיים של חמאס. אריה גולן שאל ברשת ב' את איתמר בן־גביר אם הוא הלך בזמן האחרון לקרדיולוג כדי לוודא שיש לו לב. בן־גביר, נרקומן ראיונות, הגיב הפעם בעדינות כנועה. חבל שלא שאל את המראיין הוותיק אם הוא טרח לוודא בזמן האחרון שיש לו מוח. כניעה לדרישות חמאס לעצירת המלחמה ולנסיגה היא מעשה טירוף, שיסתיים ביציאה של סינוואר מהמנהרות עם סימני וי בידיים. הוא יקבל כל מה שהוא תכנן לקבל ב־7 באוקטובר, ובכלל זה שחרור סיטוני של רוצחים. שני מיליארדי מוסלמים בין קזבלנקה לג'קרטה יראו בו צלאח א־דין חדש. שמחת שחרור החטופים פה תתבטל בשישים לעומת יגון ההשפלה.
מוזר: רוב הלחצים למען עסקה משפילה כזאת באים משמאל, אבל ברוב עוינותו לממשלה הוא לועג בשיטתיות לאפסות התגובה שלה בצפון, ולמעשה מצטרף לדרישות הימין לצאת שם למערכה כוללת. האם נראה לו הגיוני שצה"ל יוכל להכריע את חיזבאללה דווקא אחרי כניעה לחמאס? מנין לו ההיתר המוסרי להקריב את ביטחון התושבים בעוטף עזה, ששוב ימצאו את עצמם במרחק כלום מהנוח'בה, כדי להושיע את תושבי הגליל?
נסראללה, סביר להניח, יתקנא מאוד בסינוואר ויפעל בהתאם. אולי הוא יפסיק לזמן־מה את האש כדי לחבוש פצעים, אבל לא יסכים להסדרה מדינית ובוודאי לא יכבד אותה. הצורר השיעי עשוי להתגמש רק אם יראה שממשלת ישראל וצה"ל דבקים במשימת מיטוט חמאס. דבקות כזאת תשכנע אותו להפסיק את האש הרבה יותר מכל האיומים לטפל בו ישירות. הוא כמובן לא מצטער לראות את הגליל בוער, אך שוקל את מהלכיו לפי גובה הלהבות ברפיח.
