האש בצפון והעיסוק הנמרץ בטיוטות עסקת החטופים דחקו לקרן זווית את אחד מהישגי צה"ל החשובים במלחמה הקשה הזאת: השתלטותו מחדש על צידו הצפוני של ציר פילדלפי. מוגזם להשוות אותה לכיבוש הגולן ב־67' או להנפת דגל הדיו באילת 49', אך היא ראויה לתשומת לב תקשורתית וציבורית גדולה פי כמה מזו שניתנה לה עד כה; בגלל המהירות היחסית שבה נעשתה, בגלל החשיבות האסטרטגית של הציר ובגלל הזיכרונות.
כתבנו המילואימניק עמיאל ירחי, שנלחם ברפיח עם הדחפור שלו, מעניק לנו בהמשך הגיליון טעימה מומלצת מחוויותיו המאובקות שם. אגב, הוא יליד האזור. עד גיל שמונה וההתנתקות הוא גדל בנצרים. בפאנלים בטלוויזיה וברשתות החברתיות כל אזכור שלה נתקל בתגובת מיאוס ובטענה של ערבוב ארכיאולוגיה באקטואליה, אבל היא לא ארכיאולוגיה ולא אגף במוזיאון עתיקות. היא העניין שבגללו התכנסנו עכשיו שוב ברצועת עזה ובציר פילדלפי, אחרי שפיכות דמים איומה בשטחנו. אם לא נלמד מהניסיון, ממה כן נלמד?
לפי התוכנית המקורית של ההתנתקות, ציר פילדלפי נועד להישאר בשליטה צה"לית גם אחרי עקירת היישובים. כך שרון הציג אותה בפני מתפקדי הליכוד. הם הצביעו ברוב גדול נגד עקירת היישובים, אולם דווקא אחרי ספירת הקולות החליט שרון לוותר גם על פילדלפי, מפני שאכן לא היה טעם להישאר רק שם. אלוף פיקוד הדרום דן הראל הכריז שצה"ל מסוגל לספק את הביטחון הדרוש בלי נוכחות קבועה בציר. במאמר מערכת של הארץ בסוגיית פילדלפי נכתב ש"יש לאמץ את דגם הנסיגה החד־צדדית מלבנון, שהוכיחה עד כה כי אפשר לבסס את הביטחון על אמצעים אחרים" (16.5.2004).
מה היו אותם אמצעים אחרים? אמצעים מצריים בעיקר. ממשלת שרון התנדבה לרכך את סעיפי הפירוז בהסכם השלום עם מצרים, ולאפשר את הגדלת מספרם של החיילים המצריים בצפון־מזרח סיני, כדי שישגיחו במקומנו על הציר. רק הגשת עתירה לבג"ץ על ידי יובל שטייניץ ואורי אריאל כפתה עליה להביא לאישור הכנסת את שינוי ההסכם. שר הביטחון שאול מופז השתבח באוזני חברי הבית בהתחייבות המצרית "להילחם בטרור ובהברחות אמצעי לחימה, לרבות הברחות מהים". הוא תלה תקוות רבות בסגולות הביטחוניות של ההתנתקות.
"כל מי שלא מבין שהמציאות השתנתה, ראוי שילמד אותה", נזף שר הביטחון בח"כי הימין בדיון שהתקיים ביום האחרון של אוגוסט 2005, אחרי עקירת גוש קטיף ולפני סגירת השערים. "אני שואל כאן את חברי הכנסת ואת השרים, בהנחה שלכל אחד מאיתנו יש בן שמשרת בצה"ל, האם בנסיבות הללו הוא מוכן שבנו ימשיך ויימצא בציר פילדלפי?"
לפי הפרוטוקול, אורי אריאל מהאיחוד הלאומי השיב "כן", אבל מופז המשיך לנזוף: "אני רוצה לומר לחברי הבית ולאנשים, שהם בדרך כלל רואי שחורות ונביאי זעם, אני רוצה לומר לאותם אנשים: תפסיקו להלך אימים על העם בישראל. תפסיקו להלך אימים על העם בישראל כל פעם מחדש". והוא הוסיף: "אני חושב שהצעדים שאנחנו עושים היום, ובוודאי הצעד הזה בעניין ציר פילדלפי, ייתן יותר ביטחון לאזרחי מדינת ישראל ויוריד את הסיכון מחיילי צה"ל. אבוי לנו אם בבית הזה יש חברי כנסת שמוכנים לסכן את חיילי צה"ל כשיש אלטרנטיבות".
גם שמעון פרס, המשנה לראש הממשלה, שפע אופטימיות: "אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות, עם הבהלות, עם הלגיונות, עם האסונות – קדרו פני השמיים. תפסיקו לדבר שטויות, תפסיקו להבהיל, להפחיד, לאיים, להיות מלאי איבה". בין השאר הוא התכוון לזבולון אורלב מהמפד"ל, שהשמיע את האזהרה הבאה: "תארו לעצמכם שאם הערכות המצב שלכם, שהרשות הפלסטינית תשלוט ברצועת עזה, לא יתממשו ויתברר שחמאס מנצח בבחירות בעזה ושולט בה, גם אז אנחנו משאירים את הגבול כמו שהוא? הרי החמאס והג'יהאד אומרים במפורש שבריחתנו מרצועת עזה אינה הפסקת הטרור. הם אומרים שעד שלא נעזוב את יהודה ושומרון ועד שלא נחזיר עוד חלקים מארץ ישראל בתוך הקו הירוק, הם לא יפסיקו את המלחמה נגדנו. מדוע לקחת את הסיכון הזה?"
היום ברור לגמרי שהסיכון היה מטורף. פרס ומופז דיברו שטויות, לא אורלב ואורי אריאל. המצרים קיבלו היתר נמהר להגדיל את כוחותיהם בסיני, בניגוד להיגיון של הסכם השלום היקר איתם מ־1979, אבל לא חסמו למעננו את ציר פילדלפי. נהרות אמל"ח זרמו במשך כשני עשורים בין שני צידי רפיח, והתפוצצו פה ב־7 באוקטובר. ישראל נזקקה לשמונה חודשים כמעט כדי לחזור ולשלוט בציר, תוך כדי חיכוך הרה־סכנות עם השכן המצרי. איש בימין לא מצפה עכשיו להתנצלות של מופז או של תלמידי שמעון פרס ובני משפחת שרון, אבל מותר לצפות מהממשלה ומקהילת מומחי הביטחון להפנים את לקחי העבר. הדרך המיטבית לשמירת ציר פילדלפי מפני נפילתו שנית בידי מבריחי חמאס היא הפקדת משימת השמירה בידי צה"ל, רק בידיו. שום קבלן חיצוני לא יאבטח במקומנו את רצועת עזה כולה.
פיקוח נפש
יו"ר ישראל ביתנו, שר הביטחון והחוץ לשעבר אביגדור ליברמן, הזהיר שלשום שישראל נקלעה לסכנה קיומית. "אנחנו בעיצומה של תוכנית השמדה איראנית", אמר בגלי צה"ל, "אחרי שטהרן תשיג פצצה שתעניק לה מטרייה גרעינית ולא יאוחר משנתיים, ישראל תותקף מתוך מטרה להשמיד אותה".
בהנחה שהוא אכן סבור כך, ואגב אני מכיר עוד כמה בעלי דעה דומה, נשאלת השאלה מה הוא עושה עדיין באופוזיציה. מדינה שתוחלת החיים שלה היא שנתיים בלבד, חייבת לגייס את כל האישים המוכשרים ואת כל הכוחות האפשריים כדי לקדם את פני הרעה. אם גנץ ואיזנקוט אכן עוזבים, ליברמן חייב לבוא במקומם. קשה להאמין שנתניהו יוכל לסרב לו שוב.
