בימים כתיקונם, הנאום שנשאה היועצת המשפטית לממשלה בכנס לשכת עורכי הדין היה מסומן כמניפסט מדאיג של אקטיביזם ייעוצי אנוש וחסר תקנה. הוא כלל את כל מה שפצוע וחולה ביחסי הייעוץ המשפטי והממשלה, ואם היינו צריכים לדווח עליו למסוק החילוץ הצה"לי שבא לחלץ פצועים, ההגדרה הייתה "דחוף לפינוי".
אבל הימים הללו אינם כתיקונם, ובזכות הנושא שעל הפרק – בג"ץ גיוס החרדים – לא מעט משפטנים מימין שמעו את הנאום ולחשו לעצמם, יאללה גלי, תני בראש. גם בשדה הפוליטי, התמרון המשולב שעשתה גלי בהרב־מיארה לבלימת מאמצי הממשלה מול העתירה לגיוס חרדים, עבר בשקט יחסי מצד מחנה הימין.
הציניקנים יגידו שהכול פוזיציה, שהימין לא באמת רוצה הפרדת רשויות והסיבה העיקרית שהוא מתעקש עליה היא שהשמאל שולט ברשות השופטת. כפי שבארה"ב השמאל ובית המשפט העליון כבר מזמן ישנים בדירות נפרדות ומדברים באמצעות עורכי דין, בשל הרוב השמרני השולט בבג"ץ האמריקני. אני חלוק על התזה הזו, אבל חייב להודות שסוגית החרדים במלחמה מצליחה לעשות לנו את מה שלא עשה שום שסע חברתי ישראלי אחר – היא מעצבת מחדש את המפה הפוליטית.
אחרי קרוב ל־250 ימי מילואים, בוחרי הציונות הדתית וחלק ניכר מבוחרי הליכוד כבר לא מסוגלים לשאת את זכות ההשתמטות הגורפת שממנה נהנים החרדים, ודורשים חוזה חדש. אם החרדים לא יתעשתו, ה"גוש" כבר לא יוכל להישאר גוש. זה קורה בדעת הקהל בציבור, ויעידו כל הסקרים, זה קרה השבוע במחנה השמרני בבג"ץ, השאלה הגדולה היא אם ומתי זה יקרה בפוליטיקה.
היועמ"שית הכריזה כי קיימת "מניעה משפטית" לקידום חוק הגיוס, אך מבחינה חוקתית זוהי אמירה מופרכת החותרת תחת ריבונות הכנסת
אז מה היה לנו פה. העתירות שהוגשו בבג"ץ הגיוס דרשו שני סעדים מרכזיים: שצה"ל יתחיל לפעול אופרטיבית לגיוס חרדים (מה שכולל את הצד השני של המשוואה: כליאת משתמטים ועריקים), ושמדינת ישראל תפסיק לתקצב ישיבות שתלמידיהן חייבים בגיוס ולא מתגייסים.
בהרב־מיארה קיבלה את דרישות העותרים ופעלה בשלושה ערוצים, שניים מול הממשלה ואחד מול בג"ץ. היא ניהלה מאבק חריף לבלימת מאמצי הממשלה להחייאת חוק הגיוס שהגה בזמנו גנץ, הובילה מאבק מקביל נגד הממשלה בשאלת הייצוג מול בג"ץ, והגישה עמדה מקיפה לבג"ץ שבה הפצירה בשופטים לקבל את העתירות במלואן.
"עם פקיעת הפרק הרלוונטי בחוק שירות ביטחון בחודש יוני 2023 נשמט הבסיס החוקי שקבעה הכנסת למתן פטור גורף מגיוס ללומדי תורה", הסבירה את מהלכיה בנאום שנשאה בכנס לשכת עורכי הדין. "מאותו רגע, אין עוד בספר החוקים הישראלי הוראה המאפשרת לממשלה לתת יחס שונה ומועדף לבני הישיבות המיועדים לשירות צבאי. בהעדר חוק, מתן יחס שונה לבני הישיבות המיועדים לשירות מנוגד לעקרון השוויון ואינו חוקתי". היועצת הבהירה שהחוק הישן, שהיה רך על גבול הסמלי מבחינת היקף גיוס החרדים, לא יכול להחזיק בסיטואציה שיצרה המלחמה, שבה חיילי המילואים נשחקים עד דק ואין מי שיחליף אותם.
כאמור, אחד המאבקים היה בסוגיית הייצוג. לא רוצה לייצג אותנו? הקשה עליה מזכיר הממשלה, סבבה. אבל תני לנו להגן על עמדתנו בבג"ץ עם ייצוג פרטי. היועצת התנגדה, ולבסוף הסכימה שעורך דין פרטי ייצג את "העמדה הפוליטית העקרונית של חברי הממשלה" בלבד, ולא את "הממשלה" ו"משרדי הממשלה", שאותם היא ייצגה באמצעות מחלקת הבג"צים.
לבהרב־מיארה היה דחוף למסגר את האירוע בצבעים פוליטיים: "דרך פעולה זו של הממשלה מהווה המשך של 'הרפורמה המשפטית'. הרפורמה המשפטית נועדה להסיר בלמים ואיזונים מכוחו של השלטון, לפגוע בערובות הקיימות לשמירה על שלטון החוק ועל המנהל התקין, להחליש את מערכת המשפט על כל רבדיה". ומן הכלל אל הפרט: "תוצאה שלפיה עורך דין פרטי הוא שיוביל את אופן ניהול האירוע המשטרי המורכב הזה, יועץ משפטי ב'משרת אמון'. את הניסיון לנטרל את הבלמים על הכוח השלטוני שלא בדרך של חקיקה, אלא בדרך של פירוק דרכי העבודה הרגילות והתקינות, אפשר לכנות 'רפורמה שקטה', 'הרפורמה הסמויה מן העין'. תפקידנו הוא לכוון זרקור אל התופעה הסמויה, כי המחירים הכלכליים, החברתיים, הביטחוניים והדמוקרטיים של העדר שלטון חוק הם כבדים".
מוכנים למסר מורכב? אז הנה: ברמה האופרטיבית, בשורה התחתונה, במקרה הקונקרטי הזה, אין פער בעמדות בין רוב מצביעי הימין היום לבין היועמ"שית. לרוב הזה נפל האסימון שההסדר המעוות עם החרדים הוא סכנה קיומית למדינת ישראל, הן כלכלית הן ביטחונית. הרוב הזה מבין שמדינת ישראל לא יכולה להמשיך לממן את פנטזיית "חברת הלומדים". הרוב הזה מכיר בכך שאי אפשר לגייס שום חייל בכוח ובטח שלא לכלוא עשרות אלפי צעירים, אבל אפשר בהחלט לשנות מקצה לקצה את מערכת התמריצים הכלכלית. הרוב הזה דורש להפוך את ההשתמטות ללא משתלמת בעליל, לישיבות ולמשתמטים, והוא בשל היום לשינוי מדיניות מרחיק לכת, גם במחיר ערעור לכידות ה"גוש".
אבל ברמה החוקתית, ההתנהלות של היועמ"שית היא אקטיביזם ייעוצי מסוכן המערער את יסודות הפרדת הרשויות בדמוקרטיה שלנו. כזכור, בהרב־מיארה הכריזה כי קיימת "מניעה משפטית" לקידום חוק הגיוס שהעלתה הממשלה, אך מבחינה חוקתית זוהי אמירה מופרכת החותרת תחת ריבונות הכנסת. ראשית, אין בספר החוקים הישראלי "מניעה חוקתית" להליכי חקיקה (למעט סמכות הנתונה ליו"ר הכנסת לבלום הצעת חוק גזענית או חוק החותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית). אם מישהו חושב שחוק פלוני סותר הוראות בחוקי היסוד, יתכבד ויעתור לבג"ץ לאחר השלמת החקיקה (וגם על זה יש ויכוח גדול, שהרי אין מקור חוקי לבג"ץ לפסול חוקים). בהגדרה, הליך חקיקה לא יכול להיות "לא חוקתי". ההפך הוא הנכון, חקיקת חוקים היא נדבך מרכזי בריבונות הכנסת.
שנית, השיקולים הציבוריים והמעשיים בעיצוב חקיקה לאומית שכזו הם רחבים ומורכבים הרבה יותר מפורמולה משפטית־שטחית של "שוויון". כך למשל, לו יצויר שהחרדים יכבדו את נוסח החוק הישן של גנץ, ברור שהוא יהיה אפקטיבי הרבה יותר בקידום השוויון מחוק "שוויוני על מלא" שיוציא את החרדים לרחובות ויביא אותנו לסף מלחמת אזרחים. אלה שיקולים ציבוריים הנתונים לסמכותו של הפרלמנט ולא של יועצים משפטיים.
שלישית, הדרישה לייצוג עצמאי במקרה שבו היועמ"ש חלוק על עמדת הממשלה היא בסיסית ולגיטימית, ומוזר שעדיין מתנהלים עליה ויכוחים. לא יעלה על הדעת שלממשלה תהיה עמדה והיא לא תיוצג באופן מקצועי והולם בפני בית המשפט. כשהפקידה הבכירה ביותר בשירות הציבורי מכנה עמדה סופר־לגיטימית שכזו בכינויי גנאי, כמו "העדר שלטון חוק", "פוליטיזציה של המערכות הציבוריות במדינה", "ניסיון לשנות את אופיו הממלכתי של השירות הציבורי" – זה יותר ממדאיג.
בחזרה לבג"ץ. לעו"ד דורון טאובמן שייצג את הממשלה, הייתה טענה מעניינת: חוק שירות בטחון קובע כי הפוקד (צה"ל) רשאי לקרוא ליוצא צבא להתייצב לשירות. ודוק, רשאי אך לא חייב. הממשלה לא מתערבת לצבא בשיקוליו ולא אוסרת עליו לגייס חרדים, ולכן היא לא עוברת על החוק. היא ממליצה לפוקד להמתין להשלמת החקיקה כדי שהגיוס יהיה בהידברות ולא בכפייה, וממליצה לבג"ץ לא לכפות הסדרים שיביאו לפיצוץ ומלחמה. זו טענה מעניינת שעד כה לא הושמעה, אולם נדמה היה שהשופטים לא הקשיבו לה.
בדיון עצמו, היה קשה לזהות מי מהשופטים שייך למחנה השמרני ומי לליברלי. מי שהכי הקשו על הפרקליט מטעם הממשלה היו דווקא סולברג ווילנר, וההערכה בסיום הדיון – שהמשנה לנשיא פוגלמן יותר מרמז לה – היא שבג"ץ יפוצץ את המסיבה: יעצור את כספי התמיכות לישיבות ויורה לממשלה להתחיל לגייס חרדים. הכדור יתגלגל בקרוב אל הפוליטיקאים של הציבור החרדי. רק הם יוכלו להציל את עצמם מעצמם.
אצלך ובאחריותך
דב גוטליב היה רס"ר בגדוד הקודם שלי. קוראים לו גוטליב אבל הוא תימני מצחיק עם טמפרמנט תוסס ולב חם. כשהוא היה מארגן "על האש" לא נשאר בכל הגדוד חייל אחד רעב; כשהוא היה רועם על חיילים שלא ניקו את השירותים האדמה הייתה רועדת, אפילו הסמג"ד היה רץ לעזור לנקות; כשהוא היה נכנס לאוהל היה צליל קבוע של חריקות, כשכל היושבים על המיטות הצרפתיות היו מסתובבים לכיוון שלו. הוא היה מסמר הערב, הצהריים והבוקר. כיום הוא סגן נשיא בית המשפט השלום בראשל"צ, והשבוע התפרסם פסק דין מעניין שלו.
ומעשה שהיה כך היה: בינואר 2020 אירעה טרגדיה בקיבוץ מסילות. בן הקיבוץ, צעיר בן 23, נמצא מת בחדר הכושר של הקיבוץ כשעל צווארו מונח מוט עם משקולות במשקל 90 ק"ג. הצעיר הגיע לבדו לאימון בשעת בוקר מוקדמת, העמיס את המשקולות על המוט, נשכב על המיטה ופצח ב"סטים" של דחיקה. בשלב מסוים תש כוחו, הוא לא הצליח להרים את המשקל הגדול, המוט נפל על צווארו וחנק אותו.
בני משפחתו טענו כי "חדר הכושר בקיבוץ פעל בהפקרות במשך עשרות שנים; לא היה מדריך בחדר הכושר והאימון בו נעשה ללא שום פיקוח או השגחה מקצועיים; מכשירי הכושר היו ישנים ותוקנו ותוחזקו על ידי המתאמנים באופן חובבני תוך אלתור; לא הוזמן סקר סיכונים להבטיח מניעת תאונות; לא היו בחדר הכושר כללי התנהגות, הוראות, אזהרות והנחיות בנוגע לאימון בכל מכשיר ומכשיר; לא היה בחדר הכושר קו טלפון למקרה חירום; לא היה ציוד עזרה ראשונה; השימוש בחדר הכושר היה פרוץ ופתוח לבני הקיבוץ ולמבקרים מבחוץ, ונטען שהתאמנו בו גם קטינים".
הקיבוץ מנגד התנער מאחריות וטען כי חדר הכושר הוא יוזמה פרטית של תושבים שלא קשורה לקיבוץ. "הקיבוץ לא הפעיל חדר כושר ולא היה אחראי על חדר הכושר; המקלט ומכשירי הכושר תופעלו והוחזקו על ידי המנוח ומתאמנים נוספים ואף אחד מלבדם לא התאמן במקום; המנוח ומתאמנים נוספים היו מודעים שאין כל זיקה בין המקלט ומכשירי הכושר ובין הקיבוץ וכי אין מאמן או מדריך".
"שוכנעתי כי חדר הכושר שפעל במקלט הקיבוץ ובו מצא המנוח את מותו, היה באחריות הקיבוץ ופעל כמתקן של הקיבוץ במשך שנים רבות", קבע השופט גוטליב. "הקיבוץ מסיבותיו בחר שלא להסדיר ולפקח על הפעילות בחדר הכושר. ברם, התנהלות זו אינה מנתקת את הקשר בין הקיבוץ ובין חדר הכושר, שפעל בתחום הקיבוץ ובאחריותו במשך שנים רבות".
עצם הפעלת חדר הכושר על ידי הקיבוץ "יוצרת זיקה וקשר בין הקיבוץ ובין חדר הכושר, שעניינה שליטה ופיקוח מצד הקיבוץ על הנעשה בחדר הכושר ועל נוהלי הפעילות וכללי הבטיחות הנהוגים בו. כל אלה מבססים קיומה של חובת זהירות כלפי התובעים". בשורה התחתונה חויב הקיבוץ בתשלום פיצויים בגובה של כשני מיליון שקלים.
לא ניכנס כאן לנבכי הדיון המקצועי בעוולת "הפרת חובה חקוקה" – פרק בפקודת הנזיקין העוסק בנזק שאירע עקב כך שהמזיק נמנע מלעשות את המוטל עליו על פי חוק – מה שחשוב פה הוא המסר הערכי: אם זה אצלך זה באחריותך.
חבל שמה שברור כל כך בדיני הנזיקין לא ברור ביחסים שבין העם להנהגה שלו, הן הפוליטית הן הצבאית. מישהו צריך להגיד בקול לראש הממשלה, לשרי הממשלה, לרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל: זה קרה אצלכם וזה באחריותכם.
התנצלות והבהרה
אחרי שיחות עם כמה גורמים בכירים המעורבים בהליך בחירת הרבנים הראשיים, הגעתי לכלל הבנה שגרמתי עוול לרב יעקב אריאל, זקן רבני הציונות הדתית כיום. הרב אריאל השקיע בין עשרות למאות שעות במאמץ גדול להביא לבחירת מועמד מוסכם מטעם הציונות הדתית למשרה הרמה, אף שלא רצה בתפקיד הזה ולא חשב שהוא מתאים לו. הגם שאני סבור שההחלטה להעביר את תפוח האדמה הלוהט לשר האוצר סמוטריץ' הייתה שגויה, ומבחינה ציבורית נכון היה לעמוד מאחורי החלטת הוועדה ולגבות באופן אקטיבי את הבחירה ברב מאיר כהנא, אי אפשר לשלול את נימוקו של הרב אריאל להחלטה, שבפועל אין קונצנזוס מסביב למועמד אחד.
אני מסתייג גם מהמילים החריפות שבהן השתמשתי ביחס למועמדים העצמאיים לתפקיד הרב הראשי: הרב מיכה הלוי, הרב שמואל אליהו, הרב אליעזר איגרא והרב קלמן בר. הביקורת העניינית שלי על הצעד שלהם במקומה עומדת, אני סבור שהוא גם שגוי וגם יגרום במישרין להמשך השליטה החרדית במוסד הרבנות הראשית, אבל לא נכון היה להציב עצמי כבוחן כליות ולב ולקבוע מה היה המניע הנפשי שלהם בהחלטה לרוץ.
בניגוד לציבור החרדי, הציונות הדתית יודעת לבקר את מנהיגיה הפוליטיים והרוחניים ולדרוש מהם לפעול אך ורק לטובת הציבור. אבל גם כבוד תלמידי חכמים הוא ערך חשוב. להנהגה הרוחנית אין ארנק ואין חרב אלא רק אמון הציבור. בלי האמון הזה, גם אם ייבחר רב ראשי ציוני הוא לא יוכל לחולל שינוי.
