רגע לפני שהצמדתי את האשראי קיבלתי הודעה: "למה אתה קונה ג'ינס של נשים?"

זה התחיל בהודעה בוואטסאפ של הפטריוטים: "לכבוד השידור ביום ירושלים אני מבקשת שכולכם תגיעו בנעליים אלגנטיות ובג'ינס שחור". המלבישה של הערוץ נתקפה חרדה כשהבינה שבשידור החי מבית העם בירושלים (ובניגוד לאולפן שאנחנו יכולים להופיע בו גם בבוקסר) שום שולחן לא יחצוץ בין חלקנו התחתון לקהל הצופים.

כמו כל גבר טוב, מיד שלחתי הודעה לד"ר זמרי ושאלתי שאלה בחוסר אונים: "מאמי, יש לי ג'ינס שחור ונעליים אלגנטיות?". היא ענתה "לא", בדרכה המדעית, ומכיוון שיש לה עבודה אמיתית הבנתי שאאלץ לעשות מה שלא עשיתי כבר 14 שנה (12 שנות נישואין ועוד שנתיים יחד לפני), ואצטרך ללכת לקנות פרטי לבוש בגפי.

גם לפני שהכרתי את הדוקטור לא הייתי אייקון אופנה. בארבעים שנותיי, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת כמה פעמים נכנסתי לחנות בגדים. אבל מאז שהכרנו, לא סתם לא יצא לי לקנות לעצמי בגדים, אלא שפשוט אסור לי. הגדוּלה של הקשר שלנו היא שכל אחד מודע ליתרונותיו, ובמקרה הזה לחסרונותיו. אין לי שום יכולת לבחור בגד בלי לזכות אחר כך למבטי "בבקשה תגיד לי שלקחת פתק החלפה". אבל המציאות חזקה מהכול, והזמן היה קצר, וכך ביום שני שרבי מצאתי את עצמי צועד לבדי לקניון איילון בחיפוש אחר ג'ינס שחור ונעליים אלגנטיות.

מעמד הביניים

כבר בכניסה, כשהשומר שאל אותי אם יש משהו בתיק, עניתי: "חרדות". הוא שמע "חולדות", ואני הבנתי שעדיף שאשמור את ההומור לחנויות הבגדים. ביקשתי מד"ר זמרי שתהיה זמינה כדי שאוכל להתייעץ, ומראש החלטתי לעבור רק בחנויות שאני זוכר שהיא גררה אותי אליהן בעבר. פתחתי, איך לא, בסיוט הספרדי המכונה "זארה". איזה פער יש בין התענוג של לשבת עם מבט לא מרוצה בפינת הגברים הנטושים כשהדוקטור מלקטת את עצמה לדעת, ובין אשכרה לחפש בגד לעצמך.

חיכיתי למוכר או מוכרת מזדמנים שיעזרו לי, אבל מתברר שחנויות בגדים ביום שישי הם קצת כמו בית לפני שבאים אורחים – הכל מסודר, ויש אנשים שמקבלים אותך – בעוד חנויות בגדים ביום שני בצהריים הם כמו זוג חברים שאתה לא סובל שדופקים אצלך בדלת בלי התרעה בדיוק כשתכננת לרבוץ בתחתונים על הספה בסלון מול פרק בסדרה שכבר הרבה זמן תכננת להשלים. בקיצור, אף אחד לא מעוניין באמת לראות אותך.

החנות הייתה שוממה, אפילו לא מוכרן אחד לרפואה. חיפשתי את מדף הג'ינסים והתחלתי לשלוח לשירן תמונות של ג'ינסים שחורים. אחד אפילו ממש מצא חן בעיניי. שאלתי את שירן אם לקחת, והיא לא ענתה. אמרתי לעצמי שאני ממש לא צריך אותה, ואני אגש לשלם בקופה ואגמור עם זה. רגע לפני שהצמדתי את האשראי קיבלתי הודעה ממנה. בהתחלה שמחתי: "מאמי, הוא ממש יפה", היא כתבה. ואז הגיעה ההודעה השנייה: "אבל למה אתה קונה ג'ינס של נשים?"

שאלתי את המוכר אם זה ג'ינס של נשים. הוא אמר לי שכן. שיחקתי אותה כאילו אני לא מטומטם ועברתי לאזור של הגברים, ושם נתקלתי בארבעה סוגים של ג'ינסים שחורים: אחד שחור, אחד שחור־שחור, אחד משופשף־שחור ואחד ממש־ממש־שחור־שחור. שירן אמרה לי למדוד שניים מהם. שאלתי אותה מה המידה שלי, והיא אמרה שאני בין 42 ל־44. אולי כי אני בן 42 ולא אדע מה המידה שלי גם כשאהיה בן 44.

ולמה מידות של בגדים הן כמו ניקוד בטניס, מספרים אקראיים שאני אמור לזכור מה הם אומרים? למה אין מידות נורמליות – "רזה", "מוצק", "שמנמן", "ויתר"? ולמה תמיד כשאני שואל את ד"ר זמרי מה המידה שלי, לא משנה על מה, היא אומרת לי שאני בין משהו למשהו? במכנסיים אני בין 42 ל־44, בנעליים אני בין 43 ל־44, בחולצה אני בין לארג' לאקסטרה־לארג', אף פעם אין תשובות. תמיד אני צריך למדוד שתי חולצות, לגלות שאף אחת לא יושבת עליי בול, ולקחת את זאת שיושבת עליי פחות לא טוב.

ציפור דרור של נעליים

אז לקחתי ארבעה ג'ינסים, שתי מידות לכל סוג, וצעדתי אל תאי המדידות – שתמיד הווילונות שלהם לא נסגרים עד הסוף כדי שתוכל לחזות בירך של גבר אחר בתא ממול. שלחתי לשירן תמונות שלי עם שני הג'ינסים והיא אמרה בדרכה הציורית והמזמינה: "שניהם לא משהו, קח את הראשון". שאלתי אם לא עדיף שאלך לחנות אחרת אבל היא אמרה שיש לה זום והיא צריכה שנגמור עם זה.

שילמתי על הג'ינס וקפצתי לחנות נוספת לבחור נעליים. בנעל העשירית ששלחתי ללא תשובה לד"ר זמרי החלטתי שדי. אני גבר בוגר, כמעט מצליח, שמגדל במסירות שלושה ילדים ויכול לקנות לעצמו נעליים אלגנטיות לבד. מדדתי כמה זוגות והחלטתי: את אלה אני לוקח. חזרתי הביתה גאה בעצמי: קניתי נעליים לבד, אני לא צריך אותה. מי היא חושבת שהיא? אני ציפור דרור של נעליים, אני נפש חופשייה של שרוכים, אני הגעתי לציון להיות עם חופשי בארצי עם נעליים שבחרתי לבד.

בערב היינו שוב בקניון, אני והדוקטור. היא חזרה בשש וכשהראיתי לה מה קניתי התברר שלקחתי בכלל מוקסינים, וזה פחות מתאים לג'ינס. גם את המכנסיים התברר שצילמתי לא טוב, והוא "ממש לא" כדבריה. למחרת הייתי על הבמה ודיברתי על מלחמות ופוליטיקה ותקשורת וירושלים, מול קהל נפלא של 500 איש שנהנה בלי לדעת שהאיש שיושב מולו ומקשקש לא הצליח אפילו לקנות לעצמו ג'ינס ונעליים.