אחרי ש"סתלבט בקיבוץ" התנגן בכל מקום אפשרי קשה לנתק את הזיהוי של להקת פול טראנק עם קיבוצי העוטף. ולמרות זאת האלבום החדש "שובר במות" הוא לא אלבום בזק שנולד עם המלחמה וגם לא עוסק בה. גל ניסמן, שכתב את כל השירים, שיתף שהעבודה על האלבום ארכה מאות לילות, שנפרסו על פני שנתיים תמימות, שהוקדשו לסשנים של הקלטות, לכתיבה ולהפקה, שבסופם יחד עם עופר ויינר, יותם אלעזרי ואריאל קשת הם שחררו אלבום מגובש עם לא מעט חברים שבאים להתארח, נינט טייב עם "נגנב ממך", רד בנד ב"מופרך", "דיסוננס" עם כרמל אקמן, וגורי אלפי שר עם ניסמן את "חרדת קומיטמנט", שיר שכתבו השניים עם שאנן סטריט.
הסינגל הראשון שיצא, "אין לזה לאן", גם נכתב ראשון, ובשביל ניסמן, היה סוג של ניקוי שולחן בנושאים שבהם עסק כבר בעבר: ההתבגרות שלו בתוך הצבא, אובדן חברים בקרב, פוסט טראומה ולחימה, לפני שהוא נפנה ליצור לאור החיים הבוגרים, לאור הזוגיות וההורות, לנוכח החרדות והמחויבות לקריירה שהיא ברכה וקללה בו זמנית.
כבר משם האלבום אפשר להבין שפול טראנק היו זקוקים לעיסוק משמעותי בסחרור שהם נכנסו אליו בעקבות ההצלחה המטאורית של סתלבט בקיבוץ וההשפעה שלו על החיים בכלל ועל היצירה בפרט. אומנם עוד הרבה לפני כן הקהל האיר להם פנים אבל הם התקדמו שלב אחרי שלב, ודווקא השיר שביקש שקט ונחת זרק אותם ללב הכביש הכי סואן בגוש דן בשעת העומס והקפיצה למים העמוקים של המיינסטרים מעובדת ב"שובר במות".
האלבום לא מביא חידוש גדול וממשיך בקו די ישיר את "ממותה", שדווקא היה נקודת מפנה ושלח את ההרכב בפנייה חדה מאנגלית לעברית – שינוי שהיה ממש לא רק קוסמטי אלא ביטא כיוון חדש והתרכזות בקהל הישראלי על פני החלום הבינלאומי. אבל גם בלי קריאת כיוון חדשה, כשתשמעו אותו בנסיעה יכול להיות שתקוו שהרמזור הבא יהיה אדום ושיהיו איזשהן עבודות בכביש כדי להמשיך לשמוע אותו, כי כיף להאזין. כמו שמוזכר לא פעם באלבום, שובר במות הוא עוד פרק בסדרה של פול טראנק וזה בא לידי ביטוי מבחינת המוזיקה והתוכן כאחד. ועל אף שלא חייבים לראות את הפרקים הקודמים כדי ליהנות ברור שזהו המשך ישיר, אישי ובוגר יותר, מהאלבום הקודם. ובמובנים רבים זו העונה הקודמת של החיים של כולנו – העונה ההיא שיוקר המחיה היה עניין רציני, כשהעסיקו אותנו סוגיות כמו הצלחה ומחירה, קריירה מול משפחה, חרדות, זיכרונות, מצב ביטחוני ומוזיקה טובה – תמהיל שלא נעלם אבל המינונים בו השתנו לבלי הכר.
בכל יצירה שיוצאת מאז 7 באוקטובר יש ציפייה שהיא תזכיר את המלחמה, תתייחס לקרבות, תרפרר לחדשות – משהו. אחד המקורות לציפייה הזו הוא הצורך שלנו, הקהל, בביטוי – תרבותי ומוזיקלי – לסערה שעוברת עלינו. כך שבכל אלבום ובכל יצירה יש חיפוש כמעט אינסטינקטיבי אחרי אזכורים כאלה ואחרים או לפחות אחרי השפעה כלשהי של המלחמה. בשובר במות לא תמצאו כאלה. ואחרי האכזבה הראשונית מכך, בעצם נראה שאין סיבה שהמוזיקה תנהג שונה מתחומים אחרים, המדינה כמערכת וכפרטים ממשיכה לנהל חיים לצד האובדן והכאב, הולכים לעבודה, יוצאים בערב ומתכוננים לחג. נכון שהכול קורה בין הפגנה למהדורה, בין עצרת לתפילה ובין מילואים לאזעקה, אבל החיים מתרחשים ולכן אך הגיוני שגם היומיום ימשיך להדהד במוזיקה, כן, יש מקום לסתם משבר אמצע גיל 30.
אין לי ספק שפול טראנק חשבו לא פעם לפני שהחליטו שרוב האלבום שלהם יחזיק בתוכן כזה, ודנו האם זה מתאים ושייך או רחוק ומנותק. זו התעלמות? אלה החיים? בעיניי יש לא מעט כוח שאפשר לשאוב בהיאחזות בקרקע הזו, שמורכבת מעמל רגיל של מערכות יחסים, מס הכנסה וציפיות של הקהל – כי העמל הזה מזכיר לנו שיש לב פועם שבשבילו אנחנו נלחמים, הוא־הוא הסיבה שלשמה לא נניח את הנשק לפני ניצחון. החומרים באלבום נכתבו לפני ששערי הגיהינום נפתחו עלינו, ובכל זאת יש מקום לתזכורת לחיים הפשוטים, לשגרה המייגעת ולהתמודדות היומיומית, יש מקום לפרק הקודם בסיפור.
ניסמן הוא תושב העוטף, וכמעט מיותר לציין שהחלום להניח לעיסוק בטראומות מלחמה נגנז אחרי שמחת תורה. מאותו בוקר ארור ובמשך חודשים הוא עסק בהגנה, בביצור ובשמירה על הבית, ויומיים אחרי שהכול התחיל, פרסם פוסט שבו ביקש ממתנדבים חמושים להגיע לסייע לכיתת הכוננות להילחם במחבלי חמאס שעוד הסתובבו בשטח. בתחילת המלחמה אמר בגילוי לב לקהל באחת ההופעות שהוא אינו מסוגל לשיר את סתלבט בקיבוץ אחרי שבני השטן חיללו את החלום שהוא מתאר. אז נכון שאת העקבות של חרבות ברזל לא תמצאו בשובר במות, בשבילן נחכה לאלבום הבא, אבל את הלב הישראלי בהחלט נמצא.
