ב־1914 ביקש בחור בן שלושים מפראג, פרנץ שמו, להתגייס לשורות הצבא ולהיות אחד מכ־300 אלף יהודים שלבשו את המדים הכחלחלים־אפרפרים של האימפריה האוסטרו־הונגרית במלחמת העולם הראשונה. הוא סורב. נאמר לו שבריאותו הרופפת הופכת אותו זר ומוזר לקרבות, ושלטובת מאמץ המלחמה האימפריאלי מוטב שיתמיד במשרתו כפקיד משפטי בחברת ביטוח ממשלתית.
ספק אם היינו מדברים כיום על פרנץ קפקא כגדול סופרי המאה ה־20 אילו היה נשלח לשדות הקטל של סרביה, גליציה או איטליה. אבל קפקא, שנפטר לפני מאה שנים בדיוק, נשאר בפראג, נע ונד בין משרדי חברת הביטוח הדהויים לבתי הקפה המפוארים, וימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הגדולה החל לכתוב את מה שרבים רואים בתור הגדולה ביצירותיו: "המשפט". זהו סיפורו של יוזף קַ' (והרי זהו הקַ' של קפקא עצמו) המגלה יום אחד כי מערכת חוק עלומה מאשימה אותו בפשע – ויוצא למסע משונה, מעגלי למדי, בניסיון להבין כיצד יוכיח את חפותו, ובאיזה פשע הוא מואשם בכלל.
לרוב מתארים את המשפט הקפקאי כיצירה שמבשרת מבט חדש על מקומו של האדם בחברה המודרנית ועל יכולתו של היחיד לגעת במשמעות, תשובה או פשר ברורים לדרכים המפותלות של חייו. אבל תהיה זו טעות בעיניי לא לראות את "המשפט" גם בראי המלחמה שסערה באוויר העולם בעת שנכתב. המלחמה בהחלט העסיקה את קפקא, ויוכיחו ניסיונותיו להתגייס שעלו כולם בתוהו: אלה לא היו ניסיונותיו של מי שהיה בו ששון אלי קרב אלא ניסיונות של מי שביקש כל חייו לבוא אל המקומות שהחיים הממשיים והפועמים מתרחשים בהם. כך, למשל, חלם קפקא להינשא אך מעולם לא הגשים את חלומו, ואף חלם לעלות לארץ ישראל ולפתוח בה בית קפה שמעולם לא נפתח.
כשנורתה יריית הפתיחה של מלחמת העולם הראשונה בסוף יולי 1914 דמיינו לעצמם האוסטרים וההונגרים שהיא תימשך חודשים ספורים בלבד. פטרונם ובעל בריתם הגדול, הקיסר וילהלם השני מגרמניה, הבטיח ביוהרה שהיא תגיע לידי גמר עוד בטרם חג המולד. בפועל הפכה המלחמה למגרסת מוות איטית ומעגלית שאינספור צעירים מאבדים בה את חייהם במלחמת חפירות, שהסבך הפוליטי שהוביל אליה אינו נהיר במיוחד לחייל השוכב אי שם בשוחה הבוצית. אם תרצו, כל חייל הוא במידה מסוימת יוזף ק' שגזר דין מוות מרחף מעל ראשו.
מלחמתנו שונה למדי ממלחמת העולם ההיא במובן יסודי ומהותי: זו מלחמת הצלה, הכרחיותה ברורה למן הרגע הראשון. היא לא נולדה מסבך בריתות גיאופוליטיות שנערמו זו על גבי זו עד לכדי פיצוץ. נכון, גם כאן מצויים השחקנים העולמיים על המגרש ולוטשים עיניים אל גבולותינו הצרים, ויתרה מזאת, בכל יום שעבר מדברים ההיסטוריונים על השנה הישראלית הזו כאירוע שיתכן שייזכר בדיעבד כחלק ממאורע עולמי, שמאחד חזיתות רבות לכדי מלחמה אחת. אבל בסופו של דבר אמת חייבת להיאמר: מלחמת 7 באוקטובר היא מלחמתו של הישראלי־יהודי על משפחתו ועל חטופיו ועל גבולותיו, ואין דבר רחוק ממנה מאשר היפני הנלחם ברוסי בגלל ברית עם סרביה.
ואף על פי כן מתגבר בי החשש הנורא שהמלחמה הזאת שלנו הולכת ונדמית לאיטה למלחמה הגדולה ההיא. כולנו עמוק בשוחה, ולא ברור מתי, אם בכלל, תהיה ממנה יציאה. מה שמצמית מכול הוא שלא ברור מיהו שביכולתו להוציאנו משם.
כל מי שעוקב אחר דיווחי החדשות בימים האחרונים מוכרח להודות שבאוויר יש ריח מטריד של עמידה במקום, ואולי אפילו של נסיגה לאחור. הצפון עולה בלהבות ותעוזת מבעיריו רק הולכת וגדלה, מחבלים מתקרבים לגבולנו בשטח שהבטחנו לעצמנו שיהיה מפורז, והפוליטיקה הישראלית עוסקת נמרצות במתן פטורים מאחווה לנשק ובניסיונות לעקוף את החוק שלה עצמה. וחטופינו כמובן עודם שם.
יש לומר בכנות: אנחנו בעיצומם של ימים קפקאיים־נוראים. העומד בראשנו נכשל כישלון קולוסאלי בכל הבטחה שהבטיח לנו לגבי עצמו. הוא הבטיח שהוא צ'רצ'יל ומתגלה שהוא רחוק שנות אור אפילו מגולדה. מלחמתו היא גישוש בערפל על ספינת ממשלה שהבוקה והמבולקה על סיפונה מייתרים כל מערכון מלאכותי של תוכנית טלוויזיה כזאת או אחרת. והרי זה לא נוגע רק לראש הממשלה, המערכת כולה, בקרב המכהנים ובקרב המתחממים על הקווים, עשויה מאותם האנשים שהיו שותפים מלאים להלכי הרוח שהולידו את היום השחור בתולדותינו. אם התרבות חוזרת תמיד אל "הגיהינום של דנטה", ישראל של יוני 2024 היא במובנים רבים הגיהינום של קפקא.
ואולי מה שיש אצל קפקא וחסר כל כך אצלנו הוא עצם המוכנות לחיפוש ולשאילת שאלות. יוזף ק' מואשם על לא עוול, ובכל זאת מבקש להבין מהי האשמה שטפלו עליו. בישראל האשמה הכבדה והמחרידה שהיא נחלת הדרג הצבאי והמדיני כולו ברורה וחדה, ואף על פי כן איש מבעליה אינו מחפש אחריה.
