מצעד ריקוד הדגלים שלשום בירושלים, הביא איתו גם כמה תמונות כואבות: שירת "שיישרף לכם הכפר" מפי כמה עשרות חובשי כיפות סרוגות, ותקיפת צלם עיתונות של אלג'זירה וכתב הארץ ניר חסון, שביקש להגן עליו. ידידי ועמיתי ישי רוזן־צבי כתב על כך: "זהו, אפשר לסגור כאן את העסק. ניסינו". זו הייתה תגובה מוגזמת. לו כל מדינה שהתרחשו בה מעשי אלימות פוליטית הייתה צריכה להיסגר, כנראה לא היו בעולם מדינות.
אך צריך להודות שלא רק האלימות הפלסטינית עלתה מדרגה בשנים האחרונות אלא גם זו היהודית. אין שום סימטריה בין השתיים, אך חומרת מעשי הפגיעה בפלסטינים בשטחים עולה כל הזמן, ובוודאי אחרי 7 באוקטובר.
הצטרפתי לאחרונה לקבוצת הוואטסאפ של "חדשות הגבעות" כדי ללמוד על המתרחש שם מכלי ראשון, ונדהמתי לגלות שם דיווחים של אנשים המופיעים בשמם ומדברים בגלוי על "יהודים שמחים" שלכאורה מכים ערבים אולפי הטענה מציתים את מכוניותיהם ושדותיהם. גם אירועי השבוע בירושלים אולי לא נראו בעבר. קשה היה לדמיין בעבר קבוצה של עשרות צעירים דתיים פועלת כך לאור יום, לעיני המצלמות, בלב ירושלים.
המעשים האלה הם נחלת מיעוט מקרב משתתפי המצעד או המתיישבים ביהודה ושומרון, אבל לדעתי מזמן אי אפשר לדבר על קומץ או על עשבים שוטים. בהתאם, גם הרטוריקה של הימין השתנתה. לא מבקשים בהכרח להקטין את חשיבות הכמות, אלא בעיקר "להבין את הנסיבות": אלה מעשים חמורים, אבל אפשר להבין שמול מעשים כמו אלה של 7 באוקטובר הדם רותח.
זו בדיוק לב הבעיה: זוועות 7 באוקטובר אכן יכולות לגרום באופן טבעי לתגובות קשות וחמורות. אבל המאבק בהן לא אמור לנבוע רק מחמלה על פלסטינים שלא היו מעורבים בזוועות אלא קודם כול משאלות ארוכות טווח ביחס לעצמנו. מראשית הציונות אנחנו נאלצים להתגונן מפני התקפות הערבים, וגם לשמור תוך כדי כך על דיוקן סביר שלנו.
השלב העכשווי של הטרור האסלאמו־נאצי מאיים על היכולת להגשים את שתי המטרות בגלל שני מאפיינים מיוחדים שלו: ראשית, בניגוד להתקפות של מדינות ערב בעבר הוא איום תמידי ומתמשך, ולא מלחמה המתרחשת אחת לכמה שנים. שנית, אלימותו רצחנית ואכזרית עד כדי כך שהיא מפתה להגיב ברצחניות ואכזריות מקרבנו.
שני המאפיינים מסוכנים לעתידנו. התקפה תמידית מתמשכת, במיוחד אם היא רב־זירתית, מאיימת לנקז אליה את מרב המשאבים והאנרגיות של החברה הישראלית. כך אנחנו עלולים להפוך למעין ספרטה, שמוקדשת לעצם ההישרדות הקיומית. מערכות הרווחה, החינוך, התרבות ואיכות החיים עלולות להידחק לשוליים.
האלימות האכזרית, והתגובה שתסלים כלפיה, מאיימת להשחית גם את דמותנו האנושית. כל סיבוב של הסלמה עלול להקצין את תגובתנו, להקצין בתגובה את תגובתם וחוזר חלילה. כל הקצנה כזו אולי תהיה מוצדקת כשלעצמה, אבל בתום שנים ארוכות של סבבי עימותים כאלה אנו עלולים להביט במראה ולראות את עצמנו יותר מדי רחוקים מתקוותינו לגבי עצמנו.
במשך שנים התנגדנו, אנו הצברים, לתהליך שהפך את זהותם היהודית של בני התפוצות למבוססת באופן בלעדי כמעט על זיכרון השואה והסבל. תבענו מהם ומעצמנו לבסס את הזהות היהודית בעיקר על מרכיבים פוזיטיביים. היום אנחנו צריכים להזהיר את עצמנו – לא בשביל הפלסטינים, אלא למען עצמנו – שגם הזהות הישראלית שלנו לא תורכב כמעט בלעדית מהמרכיבים השליליים של המאבק באויבינו, אלא קודם כול ממרכיבים פוזיטיביים.
לקראת מפגש יעקב עם עשו אומר הפסוק: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו". רש"י אומר על כך: "ויירא – שמא ייהרג; ויצר – שמא יהרוג אחרים". אף פעם לא ממש הבנתי את דברי רש"י, עד שיצא בני מרצועת עזה בתום מבצע צוק איתן ואמר לי: "ני שמח שלא יצא לי להרוג אף אחד".
ההרג הרי מחולל משקעים עמוקים גם בליבו של ההורג, אף אם הוא עושה זאת מתוך צורך גמור. השאלות האלה בהחלט לא אמורות להישאר נחלתם הבלעדית של שמאלנים יפי נפש.
