הצפון בוער, וזה לא משל. ביום שני בשעות הערב הגיעה האש למרחק מטרים ספורים מבית המדרש שלמדתי בו במשך כשש שנים בישיבת ההסדר קריית־שמונה, כמה עשרות מטרים מהדירה שגרנו בה לאחר שהתחתנו. מראות האש בקריה ובגליל הסבו סוף־סוף את תשומת הלב הציבורית לצפון, הבוער באש המלחמה כבר חודשים ארוכים.
תושבי יישובי הצפון הסמוכים לגדר עזבו את בתיהם לפני שמונה חודשים, ומועד חזרתם לא נראה באופק. ראש העיר קריית־שמונה אביחי שטרן, שניסה בשבועות האחרונים לעורר את תשומת ליבם של כמה קצינים בכירים בצה"ל למחדל הנורא, זכה לדבריו לתגובות מזלזלות. "תהיה במלון שלך ותשתוק עד שתקבל הוראה אחרת", אמר לו קצין בדרגת תת־אלוף (ציטוט חלקי, מפאת כבודם של הקוראים). מפגש נוסף עם אלוף הפיקוד הסתיים אף הוא בפיצוץ. שטרן והקצינים הבכירים התפייסו מאז, וטוב שכך, אך עדיין אין מענה למחדל הנורא של אובדן חבל ארץ מיושב.
לפי שעה חיזבאללה לא חצה את הגדר, אבל הוא הצליח להסיג את מדינת ישראל לאחור. כאשר היישובים ומוצבי צה"ל הסמוכים לגדר הופכים למקום שאיש אינו יכול להיכנס אליו בלי לחשוש לחייו, השליטה הישראלית בשטח הופכת לתיאורטית במידה רבה. תושבי קריית־שמונה ושאר הגליל למודי קרבות וסבל. התושבים הוותיקים זוכרים ימים ושבועות של ישיבה במקלטים, אך ברור שבכל שנותיה של מדינת ישראל – מתום מלחמת העצמאות ועד עתה – לא היה כדבר הזה. מעולם לא פונו כל יישובי גבול הצפון למשך זמן ארוך כל כך, ובלי שום אופק חזרה לשגרת חיים תקינה.
אכן, גם בזמן מלחמת לבנון השנייה האזור התרוקן מתושביו. עד היום אני זוכר את התחושה הקשה שאפפה אותי במלחמה ההיא, כמילואימניק שכבר לא גר אז בקריית־שמונה, כשנכנסתי לעיר הרפאים. במקרה ההוא ארך הפינוי רק מעט יותר מחודש; אחרי חמישה שבועות רוב תושבי העיר שבו לבתיהם, ובתוך זמן קצר העיר שבה לפעילות רגילה. הפעם, אם ממשלת ישראל לא תורה לצה"ל לשנות באופן צבאי את המאזן האסטרטגי, זה לא יהיה כך.
גם כשהצפון יירגע כביכול, רבים מהתושבים לא ימהרו לשוב הביתה, וחבל הארץ היפהפה יתקשה להתאושש. טראומת 7 באוקטובר תקשה על התושבים לחזור לבתיהם, הנמצאים לעיתים מטרים ספורים מגדר המערכת, בלי שיקדם לכך שינוי דרמטי במאזן הכוחות מול חיזבאללה.
החששות בלתי נמנעים, ובניגוד לעבר איש אינו יכול לטעון שמדובר בדמיונות שווא ובחרדות משוללות בסיס. תוכניות הפלישה של חיזבאללה לגליל ידועות, וצה"ל הכין את עצמו להתמודדות איתן. המחשבה שמה שקרה לחמאס בעזה ירתיע את חיזבאללה תמימה, ונובעת מהשלכה של אופן המחשבה המערבי על אויבינו מעבר לגבול. בתודעת ארגוני החגורה האסלאמיסטית המקיפה את ישראל, חמאס כבר ניצח במלחמה הנוכחית, גם אם במחיר כבד. הדרך היחידה לשנות את המאזן האסטרטגי בצפון ולאפשר את חזרתם של התושבים לבתיהם היא מהלך צבאי נרחב שירחיק את חיזבאללה מרחק רב מהגבול. בלי מהלך צבאי כזה, המאזן לא ישתנה ותושבי הצפון לא יחזרו לבתיהם.
ליציאה למלחמה בצפון יהיה גם מחיר כבד, שאסור להקל בו ראש. ישראל נתונה במלחמה כבר שמונה חודשים, ולחודשים ארוכים נוספים של לחימה יהיו השפעות כבדות משקל על המדינה כולה. הרוגים, פצועים, רבבות אנשי מילואים שכבר שירתו ומשרתים במילואים חודשים ארוכים השנה וייאלצו לשרת שוב במשך חודשים. הנזק למשק יחמיר, ואזורים שלמים יחוו בסבירות גבוהה אזעקות ופגיעה של רקטות וטילים.
לכן, לא נותרה למדינת ישראל ברירה. אם היא לא תגיב במהלך צבאי שישנה את המשוואה, בחיזבאללה תלך ותתחזק תודעת הניצחון על ישראל, וזו סכנה אסטרטגית. חיזבאללה כבר מאמין שניצח את ישראל ניצחון גדול אחד, בכך שאילץ אותה לברוח מרצועת הביטחון בשנת 2000. כעת, בראייתו, הוא רושם ניצחון שני עליה. בלי לשלוח ולו לוחם אחד מעבר לגבול הוא רוקן מיושביו חבל ארץ שלם, ואף הדף את צה"ל מרבים מבסיסיו הסמוכים לגבול. אם חסן נסראללה יקבל באמת עוד "הוכחה" לעוצמתו, הסכנה לצפון כולו תהיה ממשית מאוד. רק מלחמה נוספת נגדו, מלחמת לבנון השלישית, תוכל למנוע את התעצמותו התודעתית ולשנות את המאזן האסטרטגי בצפון.
