בני גנץ נלכד השבוע בין ג'ו ביידן ליחיא סנוואר. הוא כבר היה בדרך החוצה מהממשלה, אבל נשיא ארה"ב, בחשיפת ההצעה הישראלית – כפה עליו לעצור. עוד כמה ימים ביציאה. במחנה הממלכתי כבר הכינו את הפודיום ליום שלישי, הנאום לוטש, אבל האפשרות המוחשית לעסקה עצרה הכול.
למעט ש"ס, אין מפלגה בממשלת החירום שלא איימה השבוע לפרק אותה. במקום נאום פרישה חריף של גנץ, את האיומים הבוטים ביותר בפירוק הממשלה השמיעו דווקא בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר. חריפות הטקסטים שהשמיעו מלמדת ששניהם חושדים שאת התרגיל בנימין נתניהו יעשה להם, ולא לסנוואר. הרי גם מרבית תומכי העסקה רומזים שאין בכוונתם להשלים אותה באופן שישאיר את חמאס בשלטון. כל המהלך מבוסס על הנחה או קריצת עין שממילא יימצא התירוץ לחזור ולחדש את המלחמה אחרי שנשיב את מרבית החטופים, לפחות אלה שעודם בחיים. אבל שותפיו של נתניהו לא מאמינים שיצליח לתמרן כך.
בסביבת גנץ היה מי שייעץ לו להזדרז ולפרוש מיד אחרי הצהרות סמוטריץ' ובן־גביר, בנאום חריף שיטיל את האשמה בפירוק העסקה על קואליציית ה־64. פוליטית זה היה עשוי להיות מהלך נבון, אבל גנץ העדיף להמתין. אולי בכל זאת תבשיל העסקה שבשבילה הוא מושך כבר חודשים בממשלה. מה ששחרר בסוף את הבלמים היה הסירוב של חמאס, שאפשר לגנץ לחדש את ההכנות למימוש האולטימטום. אם לא תהיה דרמה של הרגע האחרון בגזרת העסקה עם חמאס או הלחימה עם חיזבאללה, במחנה הממלכתי מתכוונים לפרוש עד מוצאי שבת.
גנץ יסיים את דרכו בממשלת החירום כשהוא חבול. עמודת המנדטים שלו נשחקה בחריפות ככל שהתארכה שהותו בממשלה. שמונה חודשים בקבינט המלחמה לצד נתניהו ויואב גלנט הפכו אותו מזוהה עם המחדל – גם אם לא של 7 באוקטובר, אז עם זה של 12 באוקטובר ואילך. מרגע שנכנס לקבינט המלחמה הוא שותף לאחריות על ההזדמנויות שהוחמצו מול חיזבאללה, הפינוי החפוז של תושבי הצפון ללא תוכנית ותאריך יעד, וניהול המלחמה המקוטע ברצועה. על הדרישה קיבל שכר כשנכנס לממשלה. הפרישה עלולה להיות מתגמלת הרבה פחות.
ישראל תנצח. אין לה ברירה. אבל נדמה שהממשלה עושה הכול כדי לשכנע שבהרכבה הנוכחי היא אינה מסוגלת לכך. ביום רביעי התכנסו השרים לישיבה חגיגית לרגל יום ירושלים, ובסופה התייצבו לתמונה. שרי המחנה הממלכתי נעדרו ממנה, וגם שר הביטחון גלנט. מבט על שאר השרים המחויכים מעלה מחשבות עגומות על מי שמנהיג את ישראל במשבר החמור בתולדותיה.
זו ממשלה שחיה במציאות חלופית. בעולמה של שרת התחבורה מירי רגב קורים ״דברים נפלאים״ (אנשים במלונות על חשבון המדינה), שר האוצר והשר במשרד הביטחון סמוטריץ' לא קשור לטבח "כהוא זה" (זה הרי הצבא), למיטב ידיעתו של שר השיכון יצחק גולדקנופף מטולה לא פונתה, ויושב ראש ועדת הכספים משה גפני סבור שדירוג האשראי לא ירד. זהו לא אוסף של שגיאות ניסוח, אלא הלך רוח מבהיל של אי הבנה עמוקה של הקשר בין סמכות לאחריות, ובעיקר של תפיסת המציאות של האוחזים בהגה השלטון.
על כולנה ראש הממשלה: מהטקס הממלכתי לציון יום ירושלים בגבעת התחמושת הוא הבריז ברגע האחרון, אחרי שהשערורייה הציבורית שקמה בעקבות ביטול אמירת יזכור מפי שי חרמש החזירה לליינאפ את האב השכול. אם אי אפשר לדחוק את חרמש החוצה, ראש הממשלה פשוט לא יופיע. התירוץ היה ניהול המלחמה, אבל הסיבה המצערת היא בדיוק אותה הסיבה שבגללה נעדר גם מטקסי יום העצמאות: החשש לפגוש בציבור במציאות לא סטרילית.
כך גם היה בסיור השבוע בקריית־שמונה הבוערת, בלי לעדכן את ראש העיר ובלי להיפגש איתו. במקומו הוא הסתובב עם מועמד הליכוד, כמו בעולם חלופי שבו פרנסי העיר הם רק מאנשי שלומו. זהו מרחב נטול גורמים שעלולים חלילה להטיח בו ביקורת או לשאול שאלות קשות שינפצו את הבועה הסטרילית.
יש בממשלה גם שרים שמפגינים חיבור למציאות, שנותרה בהם יכולת לשמוע מילים קשות, ואפילו למתוח ביקורת עצמית. משה ארבל מש"ס, למשל, וגם אופיר סופר מהציונות הדתית ומיקי זוהר מהליכוד. גם יצחק וסרלאוף זוכה לתשבחות מראשי הרשויות על קו הגבול. אבל המדיניות הכללית חזקה מהם. הם מפורזים ומפורדים. הם מודאגים מאוד בשיחות סגורות, אבל לא מצליחים להטות את הגה הספינה.
והנה פלא: אף שהמצב אינו משתפר, מצבו של נתניהו בסקרים דווקא כן. זה קורה כנראה גם בשל חריפות ההתקפות האישיות נגדו, שמצופפות שורות במחנה, אבל גם מפני שהוא היחיד שמתעקש על הצהרה עקרונית נגד סיום המלחמה. הטרגדיה היא שאת החלופה לעסקת כניעה מעמידים מי שכשלו בביצוע המעשי – אלו שהבטיחו ניצחון לפני חטופים, אבל לא הביאו לא את זה ולא את זה. הממשלה בחרה בדרך שלישית, שבסופה ישראל יכולה למצוא את עצמה בלי הגשמת אף אחד מיעדי המלחמה.
לכן הפיצול הפוליטי מתרחב שוב, מהמרכז אל הקצוות: מצד אחד התמיכה בעסקה הולכת וגדלה, גם מאלו שנשבעו בתחילת המערכה לא לעצור לפני שחמאס מושמד, אבל כעת נואשו מיכולתה של הממשלה לנצח; מהצד האחר, ניכרת מגמת התלכדות מחודשת סביב נתניהו, גם של מי שאחרי 7 באוקטובר נשבעו שעליו ללכת. כמו התחזקותו של גנץ בתחילת המערכה, גם זה יכול להיות שלב ביניים.
בימין בן־גביר מתחזק יותר מכולם, ובעיקר חלופה חדשה וניצית מימין עשויה לטרוף את הקלפים. גדעון סער אומנם התבטא נגד עסקה וספג ממשפחות החטופים, אבל אפשר לנחש מה עמדתם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שלא התבטאו בינתיים באופן נחרץ. החיבור בין השניים עשוי לחולל מפץ פוליטי. שתיקתם קשורה מן הסתם בחשבון פוליטי, אבל אולי גם בהבנה שמשהו יסודי השתנה בחברה הישראלית: גם מי שחושב שהחטופים הם סעיף טקטי במערכה צריך להבין שהם הפכו לשאלה אסטרטגית מפני שחלק גדול בציבור רואה אותם כך. מרגע שזה קרה, כל מהלך שייתפס כוויתור על הסיכוי להשבתם בגלל שיקול אחר עלול להוביל למשבר אמון ולקרע חברתי בלתי ניתן לאיחוי.
סיבה נוספת שמביאה גם את מערכת הביטחון לדחוף לעסקה היא התקווה או ההנחה שרגיעה בדרום תמנע מלחמה בצפון. זוהי חצי אשליה, גם אם חיזבאללה יעצור את האש כפי שעשה בהפסקה הקודמת. זו תהיה עצירה מתוך שליטה מלאה שלו, שאינה מעידה על אובדן יכולת, ובוודאי לא על הרתעה. האיום ייוותר שם, כוח צבאי מאורגן שהוכיח את עצמו – וברצותו גם יחדש את האש. רק מהלך משלים, צבאי או מדיני, יוכל לאפשר החזרה של התושבים לקו הגבול.
הבעיה במהלך מדיני – גם הוא יהיה רק קניית זמן. כל להיטי 6 באוקטובר נשמעים עכשיו שוב: חיזבאללה לא רוצה מלחמה, חסן נסראללה מורתע. אלו נורות אדומות בוהקות. צה"ל זקוק נואשות לזמן התארגנות בסדר הכוחות, באימונים ובמחסנים, אבל צריך לזכור שהזמן להתארגן אינו רק שלנו. איראן דוהרת לגרעין צבאי במהירות. אחרי ניסוי כלים מוצלח מבחינתה בנשק קונבנציונלי, ועם הפעלה חלקית בלבד של שלוחותיה, היא ערערה את ישראל לקראת מתקפה כוללת שעוד תבוא. שנה או שנתיים של מרוץ חימוש לקראת המערכה הם לא הפתרון, אם ישראל תיערך צבאית אבל לא תשכיל להתארגן גם פוליטית וחברתית.
