בדירתי הקטנה בירושלים נשמתי השבוע את קריית־שמונה הנשרפת. להבות מילאו את מסך הטלוויזיה, וריחות זכרונות הילדות הבוערים לא הותירו לי סיכוי. קבוצות הוואטסאפ של תושבי העיר הגולים רעשו כל הלילה. תושבים שאלו: "איפה הכוחות שיצילו לנו את הבית?". דמעות נשפכו על כל אלבום תמונות שלא נאסף בחטף כשעוד היה אפשר, וזעקות שבר נשמעו בכל עיר שחיים בה פליטים. ידענו: אם לא בלילה הזה, אז הלהבות יתפסו את ערש הולדתנו ביום אחר. וכשזה יקרה, לילדיי העתידיים לא יהיה מקום רחב ידיים שנקרא "הבית של סבא וסבתא" להתרוצץ ולשמוח בו.
כשאני חש חסר אונים אני כותב, נותן לאותיות לסדר לי את הראש. כאילו מקבל מהן דיאגנוזה באשר למתחולל בליבי. כתבתי לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשרים שלו שמפקירים את העיר שלי ומניחים לה להפוך לשחורה ועזובה, חסרת תקווה. כתבתי לכל אלה ששולחים צוותים לכבות את השרפות שפרצו, אך מהססים במילוי חובתם למנוע אותן.
כך כתבתי בזעם, בצער ובתסכול, בלי לדעת שהמילים הפרטיות שלי יבטאו תחושות של רבים. משפחות שלמות שיצאו לפני שמונה חודשים למסע נדודים בלתי נגמר, מותירות מאחור עולמות שלמים שמפוקרים עכשיו לרצון האויב.
*
כשהבית האחרון בקריית־שמונה יעלה באש, אל תספידו עיר ואם בישראל, אל תבקשו מאיתנו לשאת את עול יישוב הארץ במקום שהפקרתם. אל תצפו שנקים מחדש בתים על האדמה שראיתם משחירה.
הרחקתם אותנו כדי שלא נביט במפעלי חיינו מתפוררים ובאלבומי ילדותנו נשרפים. רציתם שלא נרעיש בשעה שטילי בורקאן עושים זאת במקומנו.
עכשיו העיר שלנו נשרפת מהר, ואתם פועלים לאט. שמונה חודשים אתם פועלים באיטיות בלתי נסבלת, בזמן שהאויב רץ אל הגדרות וקובע מחדש את גבולות מדינת ישראל.
לא רחוק היום שבו גם בית הוריי יעלה באש. זה רק עניין של זמן. אף אחד לא יעצור את האש כשתאיים לכלות את חדר ילדותי, כפי שאף אחד לא עצר את המחבל ששיגר את הטיל שהרס הכול.
הרגלתם אותנו לחיות בדיוק כך, במציאות של רקטות מכל הסוגים. כשאומות העולם מטיחות בנו שקרים, אתם שואלים אותן מה הן היו עושות אילו טילים היו נופלים על ניו־יורק, לונדון או ברלין. ואנחנו שואלים: מה אתם עושים כשטיל נופל על המרכז המסחרי של קריית־שמונה, על בית בשדרות, או על יקב באביבים?
מתי תיתנו לנו דין וחשבון על עשרות שנים של גשמי אש ועופרת? מתי תעמדו מולנו, תשפילו מבט ותגידו: לא שיערנו מה עושה אזעקה לליבו של ילד.
הפקרתם אותנו כי אנחנו נחמדים מדי, כי אנו מכירים בצורך לתת לצה"ל לנצח, ואתם לא. כי אתם יודעים שנרגש באולפני הטלוויזיה כשנאמר שנחזור הביתה, למרות הכול, למרות שאין בית ולמרות שנותרנו חסרי כול. נצהיר: "עוד נצמיח ירוק מהשחור־שחור הזה, כי בית לא עוזבים".
ואתם תראו בנו אזרחים טובים, כנועים, צייתנים – בעוד שאתם מנהיגים הססנים, מתעלמים, מפקירים.
כשהבתים האחרונים בקריית־שמונה, בשלומי, באביבים, במטולה, במנרה, במרגליות, בכפר־יובל, במלכייה וברמות־נפתלי יעלו באש, אל תדברו אלינו כלל, מטוב עד רע.
אל תבקשו שנצביע לכם, שנצדיע לכם או שנריע לכם. אל תנחמו אותנו ואל תצטלמו בבתינו המפויחים. בעיקר, אל תבקשו שנתחיל הכול מהתחלה.
