אחד המרכיבים החשובים לעוצמה לאומית הוא הלכידות החברתית. במקרים מסוימים היא אפילו חשובה יותר מנשק. עם זאת, נדמה שאנחנו עושים הכול כדי לפורר את החברה שלנו למרכיביה היסודיים – וכך מחלישים את צה"ל.
תקציר השבועות האחרונים כולל אינספור התקפות על הצבא ועל ראשיו, שעדיף לא לחזור עליהן. ספק אם יש להתקפות תרומה פוליטית למחנה כלשהו, אבל הנזק לביטחון המדינה מובטח.
צה"ל מדמם בחזית החברתית כבר שנים לא מעטות, כולל כאשר לפני המלחמה הפסיקו טייסים ואנשי מודיעין רבים להתנדב לשירות, מה שנתפס על ידי רבים גם כסרבנות. בראייה ארוכת טווח, יסודות המשבר נעוצים בכך שחלקים קטנים והולכים בחברה הישראלית נושאים בנטל הביטחוני, וכן בהקרנה בלתי נמנעת של השסע החברתי על הנעשה בצה"ל.
הצבא גם סובל מאינספור מחלות ארגוניות כרוניות, שקשורות למעבר מ"שירות" בצה"ל ל"קריירה". אפילו המפקדים הבכירים ביותר רצים מתפקיד לתפקיד כאילו הקידום הוא הדבר הכי חשוב בעולם. האם רבים ידעו לפני המלחמה מיהם אלופי פיקוד הצפון והדרום של צה"ל? פעם אלוף פיקוד היה דמות ציבורית חשובה, שמילא את תפקידו לפחות ארבע שנים. כיום אי אפשר להבין, בדיעבד, מדוע אלוף פיקוד הדרום לפני המלחמה, אליעזר טולדנו, שירת בתפקיד זה רק שנתיים וחודשיים. איזה חותם הוא היה יכול להטביע בפרק זמן כה קצר? האם האסון של שמחת תורה היה נמנע או מצטמצם אילו אלוף הפיקוד היה מנוסה בתפקידו?
מתקפת 7 באוקטובר תפסה את צה"ל בתקופה של רפיון חמור, שעוד ידובר עליו רבות. כעת הצבא מותח את יכולותיו עד לקצה, המוטיבציה של המפקדים והלוחמים עדיין גבוהה, אבל המשימות רבות. המתקפות על הרמטכ"ל הרצי הלוי כנראה לא יקרבו את פרישתו מצה"ל, ולא יצמצמו את החלק של הדרג המדיני במחדל. יש מספיק אשמה לכולם.
בלי קשר, כל מי שמגיע לדיונים הכי חשובים במטכ"ל בימים אלה לא יכול שלא לשים לב לכך ששר הביטחון יואב גלנט, כבר "מריץ" את מי שמיועד להיות הרמטכ"ל הבא – אלוף במיל' איל זמיר, איש שריון המכהן כיום כמנכ"ל משרד הביטחון. זמיר מגיע עם גלנט גם לדיונים רבים שבהם לא היה הכרח שישתתף מתוקף תפקידו הנוכחי. ומה לגבי ראש שב"כ רונן בר, שסופג לא מעט אש בפני עצמו? הוא לא יתפטר לפני שראש הממשלה בנימין נתניהו יודיע על התפטרותו, או לפני שייקבע מועד לבחירות. מצד שני, הוא לבטח לא ישלים את הקדנציה שלו, שאמורה להימשך עד לאוקטובר 2026.
הצפון דווקא סטטי
השבוע תפסה את תשומת הלב גזרת הצפון. בניגוד לרושם הכללי בציבור, לא חל השבוע שום שינוי מהותי במצב הלחימה מול חיזבאללה. ככל הנראה גם לא תפרוץ מלחמה כוללת בלבנון בשבוע הקרוב, אלא אם ישראל מנסה "להרדים" את הארגון הלבנוני כדי לייצר הפתעה טקטית כלשהי.
התעוזה של החיזבאללה לתקוף עמוק יותר ויותר בשטח ישראל ולפגוע בשיטתיות במטרות איכות של צה"ל, לצד ירי נרחב על יישובים, יכולים להיתפס כקריסה של ההרתעה הישראלית מול הארגון הלבנוני. מצד שני, הסיפור האמיתי הוא העימות בין ישראל לאיראן, שמגבה את חיזבאללה ונתמכת על ידי רוסיה, כולל במועצת הביטחון של האו"ם – והכול כתוצאה של הברית בין טהרן למוסקבה על רקע המלחמה באוקראינה.
המצב בצפון נראה חמור יותר השבוע בשל צילומי השרפות הנרחבות, שנבעו גם ממזג האוויר השרבי. כדי להחריף את מצב הרוח הלאומי, הלהבות השתוללו בדיוק בזמן שהגיעו בשורות איוב על עוד חטופים שנרצחו בשבי. עם זאת, בשורה התחתונה צה"ל נערך כבר חודשים באימונים ובפגיעה שיטתית בתשתית צבאית של חיזבאללה לרגע שבו תתקבל החלטת ממשלה לצאת למלחמה כוללה, אם בכלל תהיה החלטה כזו. חיזבאללה, מצידו, מנסה לעשות אותו הדבר.
האפשרות למלחמה כוללת בלבנון, במוקדם או במאוחר, התגברה השבוע לנוכח התחושה שכך המצב לא יכול להימשך, שחייבים להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. האישור שנתן הקבינט לגיוס מילואים עד אוגוסט תרם גם הוא להרגשה זו. מצד שני, יחידות שאמורות למלא תפקיד חשוב בכל מקרה של מלחמה מול חיזבאללה נמצאות כעת בתמרון קרקעי ברצועת עזה.
אחד ההישגים הגדולים
גם השבוע פעלו בעומק רצועת עזה שלוש אוגדות: 162 מנהלת את המערכה ברפיח, אוגדה 98 יצאה לפעולה במרחב אלבורייג' לאחר הרעשה ארטילרית כבדה והתקפות מן האוויר, ואילו אוגדה 99 מנהלת את המערכה סביב ציר נצרים – מאזור נחל עוז ועד לנקודה בים שבה הקימה ארה"ב את המזח להכנסת סיוע הומניטרי. במקביל, אוגדה 143, שאחראית על מרחב גבול הרצועה עם מערב הנגב, עסוקה בלחימה על הגבול, כמו ההיתקלות מול חוליית המחבלים ליד כרם־שלום שבה נפל אתמול הגשש רס"ב זייד מזאריב.
אתמקד בלחימה של אוגדה 99, בפיקודו של תא"ל ברק חירם, שמפעילה שלושה צוותי קרב של חטיבות מילואים ואת היחידה הרב־ממדית, שהוקמה בסוף העשור שעבר כדי להפעיל אמצעי לחימה מגוונים בשדה קרב בנוי. העובדה שצה"ל מצליח לבתר את הרצועה ממזרח למערב היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של המלחמה עד כה. מצפון לציר נמצאים כ־250 אלף תושבים פלסטינים ומחבלי חמאס שלא נענו לקריאות צה"ל להתפנות בתחילת הקרבות. מדרום מתחוללת הלחימה של אוגדה 98 באלבורייג', קרוב מאוד לציר.
כאשר ציר נצרים נכבש בסוף השנה שעברה, במקור על ידי חטיבת גולני וכוחות שריון, התנועה בו נעשתה רק באמצעות כלים משוריינים ותחת אש כבדה. כיום ניתן לנוע בציר מצד לצד גם ברכב "רך". הנסיעה בציר עד למזח בים אורכת שבע דקות בלבד. מהמזח הזה, אגב, פורקים את הסחורה ארגוני סיוע בינלאומיים ומעבירים אותה במשאיות לתושבים משני צידי הציר שבשליטת צה"ל.
צה"ל מחזיק את ציר נצרים ב"מרחב אחזקה" ברוחב קילומטר מכל צד, שכל פלסטיני הנכנס אליו הוא בגדר חשוד שיש לתקוף אותו. נוסף לכך ישנה "רצועת אבטחה" ברוחב עוד שלושה קילומטרים מכל צד, שכוללת שכונות שבהן מבצעים כוחות צה"ל פשיטות מדי פעם.
בלחימה עצמה חמאס בדרך כלל נעלם אל מתחת לפני הקרקע, ומעדיף לא להתמודד מול חיילי צה"ל, למעט תקריות מזדמנות כמו מתקפת טילים נגד טנקים על כוח מגדוד המילואים 22, שבה נפצעו חמישה לוחמים בבית שאליו נכנסו, ירי שנעשה במקביל לירי על דחפור של צה"ל. המתקפה המשולבת מעידה כי לחמאס עדיין נותרו מעט יכולות פיקוד ושליטה. מנגד, לוחמיו מותקפים מהים, מהאוויר ומהיבשה בכל פעם שהם רק צצים ממעבה האדמה או מבית כלשהו. רק ביום שני חיסלה אוגדה 99, למשל, 19 אנשי חמאס. מתחת לאדמה מתנהלת דרמה בפני עצמה, כאשר צה"ל ממשיך לגלות מנהרות ולפוצץ אותן. ככל הנראה, המעבר התת־קרקעי בין שני חלקי הרצועה, מתחת לציר נצרים, חסום כעת כמעט לגמרי.
הדאגה הגדולה של ישראל במשך כל השנים הייתה שאיראן תנסה להשלים את הדרוש לה כדי להשיג פצצה גרעינית בעיתוי שינצל מצב בינלאומי וביטחוני ייחודי. החודשים הבאים הם בדיוק ההזדמנות המושלמת לכך
סכנה קיומית
השבוע אמר שר הביטחון לשעבר ח"כ אביגדור ליברמן בגל"צ שישראל נמצאת במצב של סכנה קיומית, לא פחות. אפשר למשוך בכתפיים ולהתעלם מדבריו, כמו שהתייחסנו לאזהרתו ב־2018, שלפיה העברת כספים לחמאס עוד תעלה לנו ביוקר. מצד שני, לדעה המדהימה הזאת שותפים בסתר גם דמויות ביטחוניות בכירות, שיודעות הרבה על המהלכים האיראניים. שמעתי חשש דומה ממקורות ראשוניים לא פעם בתקופה האחרונה.
כאן המקום להזכיר כי הדאגה הגדולה של ישראל במשך כל השנים הייתה שאיראן תהפוך למדינת סף גרעינית, ושתנסה להשלים את הדרוש לה כדי להשיג פצצה גרעינית ראשונה בעיתוי שינצל מצב בינלאומי וביטחוני ייחודי. החודשים הבאים, עד הבחירות בארצות הברית ואחריהן, כאשר ישראל מקיזה דם בכל החזיתות, יחסי איראן ומוסקבה קרובים מאי פעם, וצרפת אוסרת על חברות ביטחוניות ישראליות להשתתף בתערוכת נשק – הם בדיוק ההזדמנות המושלמת.
אם יתברר לנו בעוד שנה־שנתיים שאיראן ניצלה בדיוק את הימים האלה כדי לפרוץ לפצצת הגרעין הראשונה שלה, ניתן יהיה להסתכל על כל הצרות הנוכחיות באמת מידה מתאימה. כעת הוא הזמן ללכד את החברה הישראלית מחדש מאחורי כוחות הביטחון. גם אם אינם מושלמים, אין להם תחליף.
