״אילו היהודי לא היה קיים, היה האנטישמי ממציא אותו״: ההבחנה של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר כאילו נכתבה בימינו. אכן, האנטישמים בני זמננו לא נדרשו להמציא דבר, לא את היהודי ולא את האנטישמיות. היהודים הושמצו עוד בברית החדשה ובקוראן, משום שדחו את חידושי הבשורה של ישו והנבואה של מוחמד.
כתוצאה מכך, במשך מאות שנים תינוקות נוצרים ינקו בחלב אמם את תפקידם של היהודים ברצח הא־ל, וילדים מוסלמים למדו במדרסה על צאצאי הקופים והחזירים שבגדו בנביא. מאז היהודי אפוף תמידית באפלה, והמיתוס עליו מלווה באשמה.
למעשה, האנטישמיות לוותה מאז ומעולם ברעיון ה"שעיר לעזאזל" – מנגנון מושלם למיקור חוץ של כל הרע, להתמודדות קלה ופשוטה עם מציאות לא מושלמת. יהודים היו מטרת בשר ודם, הנושאת על כתפיה את כל הפחדים העממיים ואת כל הרע במציאות הפגומה.
עתיקותם של היהודים נותנת לכאורה תוקף לרעיון שהסיבה לבעיותיך לא נעוצה בך, בחברתך או באורח חייך, אלא בדמון היהודי הנצחי. באופן אירוני, דווקא הישרדותם של היהודים למרות הכול מקרינה מהם באופן לא מודע כוח מיסטי ופלאי, שהופך את תיאוריית הקשר העתיקה על זקני ציון למתקבלת על הדעת. היהודים חסרי מגן, מטרה קלה, ובו בזמן הם גם מנהלים את העולם ומושכים בחוטיו.
כולם צריכים שעיר לעזאזל. האנטישמים לא היו צריכים להמציא את היהודי. הוא היה שם תמיד בכל הדורות. לעומת זאת, ליהודים עצמם אין "יהודי" משלהם, והם נדרשו להמציא אותו. הציונות החילונית הליברלית עברה טלטלה עזה. דור מקימי המדינה רואה כעת איך המדינה שנוצקה בצלמו ובדמותו הלכה ושינתה את פניה. "פוליטיקה של מרמור והאשמה", כפי שכינתה זאת פרופ' רות וייס, הולכת וכובשת את השיח של המרכז־שמאל הישראלי, המלא חרדה ואכזבה. המציאות המשתנה הביאה בכנפיה צורך בשעיר לעזאזל שאפשר לתלות עליו את כל האשמה, למצוא פתרון קל לכל הרע. הם מצאו את "היהודי" שלהם בבנימין נתניהו.
המרכז־שמאל הישראלי מתאחד סביב מה שמספק לו נחמה: האמונה החיונית שהכול נעשה באשמת ראש הממשלה נתניהו. ״אלמלא ביבי, הייתה לנו מדינה נורמלית״, אומרים כמה מהם. הם אינם מסוגלים להסכים על מדיניות חלופית, אך זה כלל לא משנה. חלק מהמומחים בעיני עצמם אוחזים את החבל משני קצותיו: כך למשל, תוקפים את המסדרון ההומניטרי, ובה בעת דורשים שחרור של אלפי רוצחים תמורת החטופים. הם לא יידרשו להסביר ולבסס את דעתם, כי הם קושרים את ההסברים שלהם עם הקו המקובל: ״הכול בגללו״.
הם מתייחסים לתפיסותיהם לגבי נתניהו כאילו היו עובדות מובנות מאליהן, עד שהם מבססים עליהן פרשנויות מקיפות, חלקן על גבול תיאוריות קשר. מבחינתם, כל החלטה שלו נובעת מהישרדותו הפוליטית, ולעולם לא מהערכתו את האינטרס הישראלי. אם הממשלה תנחה את הצבא להביא הכרעה מהירה בעזה, מה שאפשר להשיג רק במחיר גישה אמיצה יותר כלפי החוק הבינלאומי, הם יאשימו את נתניהו בהרס מעמדנו בעולם. כל זמן שהמלחמה איטית ומתמשכת, הם יתלו זאת במניע פוליטי אישי שלו. מלחמה שמסתיימת כשחמאס עדיין שולט בעזה היא חלק מתכסיס לתמוך בחמאס ולהחליש את הפת"ח ה"מתונים", כביכול. חיסול יכולת המשילות של חמאס ככוח מדיני וצבאי נחשבת כניעה לחברי הקואליציה מהימין.
למרבה האירוניה, ככל שהביקורת הופכת קדחתנית ובלתי הוגנת יותר עד כדי גיחוך, הם עצמם מקשים על היכולת להערכה אמיתית ומעמיקה של כישלונות השעיר לעזאזל. אבל לא אכפת להם – הערכה אמיתית היא לא באמת המטרה. כפי שאפשר לראות גם בתופעת האנטישמיות, המשימה העומדת על הפרק היא להסיח את הדעת מפגמים מסוימים, ולמקד את כל האשמה בגורם אחד.
השחרת נתניהו היא גם ההלבנה של כל גורם אחר שצריך חנינה אוטומטית. למרות זאת, מילת אזהרה למי שהופכים את נתניהו לשעיר לעזאזל. כמו האנטישמיות, הפיכתו של אדם לשעיר לעזאזל אינה יודעת שובע. היא מובילה להרס עצמי, עד ששוב לא ניתן להאשים שוב את השעיר לעזאזל.
יהושע (ג׳וש) וארהיט הוא מנכ"ל וארהיט שירותי תקשורת בע"מ, עולה מארה"ב ובוגר חטיבת הנח"ל
