העובדה שמרצחי חמאס מחזיקים בחטופים משפיעה על שיקולי ישראל, ואף גורמת לכך שחלק רב מהשאלות העקרוניות הנוגעות למלחמה אינן זוכות לדיון לגופן.
אם תיגמר המלחמה בעסקת שחרור רוצחים תמורת חטופים, וחמאס ישרוד ישראל תיאלץ להילחם בו שוב. אולי היא תתעמת מול אויבים חזקים ממנו, שיתעודדו מכך שישראל כשלה מול החלש שבאויביה. השאלות העקרוניות הללו הן לפיכך רלוונטיות מאוד. כמובן, אפשר להמשיך בהתפארויות ברוח "ברגע שנרצה נוכל לעשות הכול", אולם לכל היותר נשכנע כך את עצמנו. לפיכך כדאי לשאול: אילו לא היו חטופים בעזה, מה הייתה ישראל צריכה ויכולה לעשות כדי לנצח במלחמה?
1. חמאס והאוכלוסייה העזתית
טענה רווחת בשיח האסטרטגי בעניין עזה היא שאי אפשר להביס את ארגון הטרור כי "חמאס הוא האוכלוסייה". זו טעות: ארגונים רבים שהתבססו על תמיכת האוכלוסייה הובסו.
תמיכת האוכלוסייה פירושה שהאוכלוסייה בחרה צד. הבחירה הזאת יכולה להשתנות, גם אם לא תמיד ברצון. בעבר תמכו תושבי עזה בפת"ח, ובכל זאת הצליחה ישראל להביס את מחבליו בתחילת שנות השבעים. האוכלוסייה הסונית בעיראק תמכה תחילה באל־קאעידה ואז החליפה צדדים, וגם התמיכה בדאעש עלתה וירדה. יש לציין שתמיכה מופשטת פחות מעניינת את ישראל. מעניינת התמיכה הפעילה, בין השאר במתן מחסה ללוחמים; ומעניינת השאלה לאיזה גורם פונים העזתים כדי שינהל את חייהם.
חמאס עושה כמיטב יכולתו כדי להבטיח שהאוכלוסייה תעמוד לצידו: השתלטות על אספקה וחלוקתה או מכירתה לפי תנאיו, ניהול אזרחי של הרצועה במובנים אחרים, ועריפת ראשיהם של כל מי שאינם מוצאים חן בעיניו – כל אלה הן שיטות משלימות להשגת תמיכת האוכלוסייה. המחשבה שישראל אינה יכולה, לפיכך, להביס את חמאס, משרתת את המסקנה המוטעית ש"יש להכניס גורם אחר שישלוט בעזה". הטענה הזאת מתעלמת מהעובדה שכל "גורם אחר" אינו יכול להביס את חמאס יותר משישראל יכולה.
לפיכך, לא ברור איך יקרה הפלא שבו חמאס יחליט פתאום לרדת מהבמה. בוודאי לא אם מניחים ש"חמאס הוא האוכלוסייה", וגוף השלטון החדש לא יזכה בתמיכת העזתים.
ההנחה ש"חמאס הוא האוכלוסייה" סותרת גם את ההנחה שלחמאס "לא אכפת מהאוכלוסייה", או לכל הפחות מגבילה את ה"לא אכפת" הזה. בלא אוכלוסייה אין לחמאס מאגר מגויסים, אין לו מקורות לגביית כספים, אין לו מקום להסתתר. חמאס מוכן שרבבות עזתים ימותו, אולם אינו מוכן שכל העזתים ימותו – וכנראה גם חייהם של בני משפחות חמאס הם בעלי ערך הגדול מאפס בעיניו.
התרגיל המחשבתי הזה מראה שהאמונה ש"אי אפשר להביס את חמאס" – או לפחות בלי לטבוח בכלל תושבי עזה – בנויה על הנחות יסוד שגויות. היא בעיקר מושתתת על גמישות מחשבתית מופרזת: האוכלוסייה חפה מפשע או שהיא חמאס, הכול בהתאם לטיעון שיש לשרת.
2. חשיבות החזקת השטח
כאשר מדברים על הבסת חמאס, הכוונה היא לניצחון עליו כגוף צבאי ושלטוני ברצועת עזה. אם חמאס לא יהיה בעזה, לא אכפת לישראל שהוא יהיה בקטאר. המטרה היא לשלול את קיום האויב בשטח שהוא יכול לפגוע ממנו בישראל. אחרת, היינו בהיסטריה מתמדת מכך שפקיסטן העוינת מחזיקה בפצצה גרעינית.
השטח אינו חסר חשיבות במלחמת גרילה. בתקופות מסוימות בהיסטוריה שדות הקרב היו שטחים פתוחים שהצבאות הסכימו מראש להילחם בהם. כשהשתנו הנסיבות, שטחים כאלה הפכו לשטחי השמדה. כל צבא מנסה להימנע מהם. כאשר האויב אינו מדינה, חשיבות השטח נובעת לרוב מהיותו בסיס האוכלוסייה שהוא נסמך עליה, או המקום שהכוח פועל ממנו. גם כוח לא סדור תלוי ביכולתו לאמן לוחמים, לקבל אספקה ותחמושת ולהיטמע באוכלוסייה – ולכל הדברים הללו דרוש שטח.
היסטורית, קשה להביס גוף לא מדינתי כאשר יש לו נתיבי אספקה פתוחים. בהקשר הזה חסימת ציר פילדלפי היא צעד הכרחי גם אם לא מספיק: בלעדיו מכונת האספקה של חמאס תמשיך לעבוד. כפי שאפשר לראות ביהודה ושומרון, גם כשיש שליטה בגבולות אפשר להבריח נשק מבחוץ או לייצר אותו בפנים, אולם כמות אמצעי הלחימה ואיכותם ייפגעו. לכן קשה יותר לדמיין את תבוסת חיזבאללה: גם אם יספוג מכות כבדות, הארגון יוכל לסגת לשטח מקלט מרוחק, ללקק את פצעיו, להתארגן מחדש ואז לתקוף שנית. חמאס אינו יכול לעשות זאת בלי שישראל תבוא לבקר – אבל רק במקרה שישראל תשלול ממנו גישה חופשית למערכות המקלט התת־קרקעיות שלו ולצירי אספקה חופשיים.
לפעמים אפשר לוותר על כיבוש השטח אם מצליחים לאלץ את היריב להילחם בתנאים המתאימים לך. הצרפתים הצליחו לעשות זאת כאשר גרמו לזרוע הצבאית של החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה להתנפץ על קו מוריס. מסיבות אחרות, הם נסוגו מאלג'יריה בתוך זמן קצר.
האמריקנים הצליחו ב־2008, בקנה מידה מקומי, לנטרל את שליטת המיליציה של מוקתדא א־סדר בשכונת סאדר סיטי בבגדד, שבה מתגוררים מיליון וחצי תושבים, כשצרו על השכונה השיעית וניתקו את המיליציה ממקורותיה הכלכליים. אנשיה נאלצו לנסות לפרוץ את החומה, ושם פגשו את הצלפים האמריקנים. לבסוף הם נאלצו להגיע להסכם שכלל את כניסת הצבא העיראקי לשכונה ואת הפסקת הירי על בסיסים אמריקניים. מן הצד השני, ניסיון צרפתי כושל לאלץ את הווייט־מין להגיע לקרב הכרעה בדיין־ביין־פו הוביל לתבוסת צרפת בהודו־סין בשנות החמישים.
3. אפשר להביס גרילה
מלחמות גרילה נוטות להתמשך, ועלולות להתפתח בעקבות מלחמות "רגילות". מלחמת הבורים – מהחשובות במלחמות הגרילה במאה ה־20 – החלה כמלחמה רגילה לחלוטין, שכללה קרבות, חילופי אש ארטילרית ומצור שהטילו הבורים על עיירות בריטיות בדרום־אפריקה.
רק אחרי שהבורים הובסו צבאית הם עברו ללוחמת גרילה, והאכילו את הבריטים מרורים. הם הובסו כשמערכת מוצבים וגדרות ניתקה את לוחמי הגרילה מהאוכלוסייה, וזו נשלחה למחנות ריכוז. שם, בדרום־אפריקה, נולד הכינוי ששימש לימים למחנות שהקימו הנאצים.
מלחמת הגרילה במלאיה נמשכה כתריסר שנים עד שהובסו לוחמי הגרילה. מלחמת הגרילה בעומאן – עוד תבוסה מוחצת של אנשי הגרילה – נמשכה גם היא פרק זמן כזה. מלחמת אפגניסטן הכושלת של ארה"ב נמשכה כעשרים שנה.
אבל מלחמות גרילה גם משנות את עוצמתן לאורך זמן. הטענה שישראל תידרש לארבע או חמש אוגדות כדי לשלוט בשטח עזה מניחה שאנשי חמאס ימשיכו להילחם באותה העוצמה כל הזמן. במציאות מצב כזה אינו סביר. אם תצליח ישראל להכות כהלכה בחמאס, הלחימה בהמשך תהיה חלשה יותר.
גם פה אין קיצורי דרך: "כיסוח הדשא" ביהודה ושומרון החל במבצע דרך נחושה (יוני 2002) דרש את מבצע חומת מגן (מרץ 2002) שקדם לו. בלי כיבוש הערים והשליטה הזמנית בהן, לא היה אפשר לקיים את כיסוח הדשא, שדרש גם הוא זמן. המבוגרים בינינו עוד יזכרו את קיתונות הלעג שהרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון, ספג כי הכריז ב־2005 שניצחנו למעשה במערכה ביהודה ושומרון. בדיעבד ברור שצדק, במונחי הניצחון הרלוונטיים.
לפיכך, אילו רצתה ישראל להביס את חמאס התיאורטי שאינו מחזיק בחטופים, היה עליה לכבוש את השטח או לפחות לחסום לאורך זמן את האפשרות של חמאס לקבל אספקה וכספים. היה עליה לחסל לא רק את לוחמיו, כי אם גם את אנשי המשטרה, המשטר והמנהל שלו, עד שלא יוכלו להופיע בגלוי ולשלוט באוכלוסייה – ולהחליף את חמאס רק כשכבר לא היה מסוגל לגבור על גורם מחליף, יהיה מי שיהיה, ולרצוח את מתנגדיו.
באשר לאוכלוסייה, היא הייתה עוינת ויש להניח שתישאר כזו. המרב שאפשר לקוות לו הוא שהיא לא תתמוך בפועל בחמאס – ולשם כך יש למנוע מארגון הטרור את היכולת לשלוט. כמובן, כאשר האוכלוסייה צריכה את חסדי ישראל אפשר לשמוע עזתים המקללים את חמאס. אולם יש להניח שכאשר האוכלוסייה צריכה את חסדי חמאס, אותם העזתים ממש יקללו את ישראל.
תא"ל במיל' ערן אורטל הציע לאחרונה לבצע "מתקפת שיקום" ברצועה: אזור בשליטה ישראלית ישוקם והתושבים יסוננו כך שישראל תוכל להשפיע – ישירות או בעקיפין, באמצעות גורם אחר – על מערכות החינוך, הכלכלה ושאר מרכיבי החיים. השטחים שאינם בשליטה ישראלית יישארו אזורי מלחמה, והניגוד בין איכות החיים בכל אחד מהאזורים יודגש, וכך גם תתאפשר דה־חמאסיזציה מבוקרת. גם ההצעה הזאת מחייבת שליטה בשטח לאורך זמן.
4. העולם כולו נגדנו
לבסוף, כדאי להיערך לכך שאם חמאס יישאר בשלטון ברצועת עזה, בקרוב נראה אותו גם באו"ם. יאסר ערפאת הוזמן לנאום בעצרת הכללית ב־1974, דווקא לאחר ששליחיו טבחו בספורטאים באולימפיאדת מינכן. שנתיים לאחר מכן העצרת הכללית הצהירה ש"ציונות היא גזענות".
אותה דינמיקה מתרחשת כבר כיום. המוסר לא קובע דבר. בשנות השבעים הנפט היה חשוב יותר, ואימת הטרור גרמה אפילו למדינות כמו איטליה לחתום על חוזים חשאיים עם הטרוריסטים. כל זה יכול לחזור, בפרט כאשר חלק גדול מהתעמולה האנטי־ציונית המודרנית בנוי לפי המודל שהתעמולה הסובייטית השתדלה לייצר כבר בשנות השישים.
