את הספר החדש והאחרון בהחלט של פול אוסטר לא תכננתי לקרוא. הזיכרונות שלי ממנו טובים מדי ולא רציתי להכתים אותם ביצירה בינונית. אלא שאז אוסטר נפטר, נבואות הזעם שזה יהיה ספרו האחרון התגשמו, ואני החלטתי שיש משהו מסקרן בספר: אוסטר הרי כתב אותו בידיעה שהוא הולך למות בקרוב והיה לו ברור שזה ספרו האחרון.
באומגרטנר הוא פרופסור אמריטוס שמזדקן בביתו בפרינסטון, מתגעגע לאשתו האהובה, ואז לזוגתו, ואז לאישה נוספת. הוא מוקסם מהנשים בחייו, ואילו הגברים, אפילו אביו, הנוכח תמיד בזיכרונות העבר שלו, הם משניים לסיפור. בהתחלה באומגרטנר נדמה כקפדן, אבל למעשה מדובר באדם רגיש שגם טכנאי גז הופך להיות חבר שלו. בהמשך מועלית גם השאלה האם כל הקרבה הזו לאנשים היא פועל יוצא מהעובדה שבאומגרטנר הוא זקן ערירי, שהרי ילדים אין לו, וזו הדרך שלו להתמודד עם געגועיו הרבים לאשתו.
אוסטר כותב אהבה נפלא, והתיאורים של הקשר ביניהם הם החלקים החזקים ביותר בסיפור. ובכל זאת, לפרקים חשבתי שאשתו היא ההתגלמות של מה שהוא מתגעגע אליו באמת: הנעורים והיכולת לעשות מה שהוא רוצה. בוודאי שהוא נזכר בה, אבל גם בעצמו בגרסתו הצעירה.
כך לדוגמה, באומגרטנר נזכר שהם תמיד היו נוהגים לנסוע לפריז בתקופה הזו של השנה. אז הוא מחליט שלא ייסע לשם הפעם בלעדיה – אבל מעל מרחף הספק, אולי בכלל הוא לא רוצה לנסוע כדי לא לבלות עם עצמו כפי שהוא כיום.
אוסטר ידוע בשזירת פרטים אוטוביוגרפיים ביצירתו, וגם הספר הזה לא מכזיב: באומגרטנר גדל בניוארק כמוהו, האהבה שלו ושל אשתו מזכירה מאוד את מערכת היחסים של אוסטר ואשתו הסופרת סירי הוסטווד, שם נעוריה של אמו של באומגרטנר הוא אוסטר ועוד. אפשר לנחש שמה שמעסיק את באומגרטנר העסיק את אוסטר בשנותיו האחרונות, והדבר מאפשר חרך למחשבות על הזדקנות. זהו נושא שרובנו מנסים להדחיק, ובספר הוא מובא באופן ישיר ובמלוא עליבותו.
לא ברור אם אוסטר חשב שהיצירה האחרונה שלו עומדת בשורה אחת עם יצירות מתקופות פורחות שלו, אבל אין ספק שהוא מתייחס למעשה היצירה לאורך הספר. באומגרטנר עצמו כותב ספר מעט מפוזר, ולאחר שהוא שולח, מסויג, את הטיוטה לעורך, הוא מגלה שדווקא יש רצון לפרסמו. בנוסף, הוא מחליט להוציא לאור כשליש משיריה המובחרים ביותר של אשתו אנה, שכתבה בחייה למגרה, ולא מתפלא לגלות שהם זוכים להצלחה ולתשומת ליבה של דוקטורנטית צעירה שמעוניינת לחקור אותם ויש בו צער שלא הוציא עוד שירים, שהרי: "אפילו גדולי המשוררים לא השכילו לכתוב רק יצירות מופת".
הגבלת ניתוח הספר לכלים ספרותיים וביקורתיים לא תעשה עמו חסד, ועל אף שקריאות פוסטמודרניסטיות ידחו את הגישה הזאת, אין ברירה אלא להסתכל על הספר כחלק ממכלול שלם של יצירה של סופר, שהחביא בדפיו האחרונים של יצירתו האחרונה אפיקומן קטן המספר על הדרך שבה הוא רואה את מעשה הכתיבה, ובכלל את החיים. הלא מושלם הוא שלם, ולפעמים אפילו נהדר בדרכו בעיני האחר, חרף כל הביקורת העצמית והרצון לעשות את הטוב ביותר.מהבחינה הזאת, הספר של אוסטר הכי שלם שיש, וחותם קאנוניזציה של סופר גדול בצורה ראויה שגורמת, כבר מעכשיו, להתגעגע אליו.
באומגרטנר פול אוסטר / עם עובד / 212 עמ'
